לפני שלושה שבועות
שאלתי כאן אם הנוף התעסוקתי העתידי באמת מצביע על צורך בהוראת התכנות לכלל התלמידים בבתי הספר. ציינתי שיש תחזיות שמראות שהאוטומציה והרובוטיקה יגרמו לביטול מקומות עבודה רבים. בנוסף, להבדיל מלפני דור כאשר הפגיעה היתה במשרות של הצווארון הכחול, היום האוטומציה מאיימת על משרות של הצווארון הלבן. לא טענתי שאין בכלל צורך במתכנתים, אבל הדגשתי שהדרישה שכל תלמידי בתי הספר ילמדו לתכנת כדי שהם יוכלו למלא משרות העתיד איננה מעוגנת בצורך אמיתי של השוק העבודה.
השבוע לארי קובן פרסם מאמרון שמגיע למסקנה דומה, אבל הוא דווקא מגיע אליה לא על ידי חיזוי העתיד, אלא במבט על העבר. קובן סוקר את ספרו של רוברט גורדון,
The Rise and Fall of American Growth, שיצא לאור השנה. גורדון, פרופסור מוערך מאד במדעי החברה באוניברסיטה Northwestern, טוען שמאה השנים בין 1870 ל-1970 ראו עלייה מתמדת ברמת החיים בעולם המערבי, אבל סביב 1970 העלייה הזאת נבלמה. לפי גורדון, על אף העובדה שנוהגים להתפעל מההישגים הטכנולוגיים של ימינו, כאשר בוחנים את השפעתם על רמת החיים, ההתפתחויות הטכנולוגיות שקדמו לפריחה הטכנולוגית של חמישים השנים האחרונות חשובות ומשמעותיות יותר. ההבדל בין שתי התקופות בא לביטוי בשאלה שקובן שואל בכותרת של המאמרון שלו:
הרמז ברור. הסמטרפון נפלא, אבל השפעתו על רמת החיים פחותה לעומת השינויים שקדמו לו. קובן מסכם את הנושא:
In past decades, new technologies have clearly expanded communication and entertainment, making life far more instantaneous, convenient and pleasurable. But social media, immediate communication, and constant access to photos, video clips, and films have not increased the standard of living as had the decades between 1870-1970.
יש סיכוי טוב שגורדון אכן צודק (בספר שלו הוא מנסה להוכיח זאת). אבל קובן איננו מביא מספרו של גורדון כדי לנהל ויכוח על מתי התרחשו השינויים המשמעותיים ביותר ברמת החיים, אלא כדי לבחון טענה חינוכית.
קובן מזכיר לנו שהדוח המפורסם על החינוך האמריקאי –
A Nation at Risk – הוגש לנשיא רונלד רייגן בשנת 1983. ה-"סיכון" שאליו התייחס הדוח היה החשש שפגמים במערכת החינוך האמריקאית גורמים לכלכלה האמריקאית לפגר אחרי כלכלות אחרות בעולם. בלשון הדוח:
the educational foundations of our society are presently being eroded by a rising tide of mediocrity that threatens our very future as a Nation and a people. What was unimaginable a generation ago has begun to occur--others are matching and surpassing our educational attainments.
קובן מציין שהדוח דרבן רפורמות במערכת החינוכית על מנת לעודד צמיחה כלכלית ולאפשר לכלכלה האמריקאית להתמודד עם יריביה. רפורמות אלה היו בעיקר במספר תחומים – קביעת סטנדרטים, הגדלת מספר המבחנים, ומסגרות של אחריותיות שכללו תגמול וענישה של מורים ושל בתי ספר – רפורמות שהן מוכרות לנו עוד היום. קובן כותב:
Linking school reform to economic growth and competition, the Report spurred a generation of reformers to raise curriculum and performance standards for both students and teachers, increase testing, and create accountability frameworks that included rewards and penalties in subsequent decades.
קובן בוחן את פרסום הדוח, ואת הנסיגה הכלכלית בארה"ב באופן כללי, לאור התזה של גורדון. הוא מדגיש שהדוח הוגש לנשיא רייגן בתקופה אשר בה הורגשה הדעיכה של מאה השנים של העלייה ברמת החיים. אבל בעצם, על אף העובדה שמכיני הדוח הצביעו על הכשלים של מערכת החינוך כגורם של הבעיות הכלכליות, למתרחש במערכת החינוך לא היתה השפעה ממשית על הדעיכה הזאת. הוא כותב:
In other words, reforms aimed at getting U.S. students to perform better on international tests for the past three decades–think No Child Left Behind, expanded parental choice in schools, more computers in schools, and Common Core state standards–was of little influence on growing a strong economy, raising median income, or lessening inequality.
בימינו, דור שלם אחרי הדוח, רבות מהרפורמות הרווחות במערכת החינוך האמריקאית (ולא רק האמריקאית) עדיין יונקות את הצדקתן מאותו רצון לשמור על רמת חיים גבוהה ולהבטיח התמודדות בזירה העולמית. הפריחה של בתי ספר הצ'רטר, אשר טוענים שביכולתם לקדם את הרמה הלימודית של תלמידיהם, נובעת גם היא מהרצון הזה. וזה נכון גם לגבי חלק גדול מהדגש הנוכחי על תקשוב בתי הספר, והדרישה ללמד תכנות. שוב, אם גורדון אכן צודק בהערכה ההיסטורית שלו, הדעיכה הכלכלית שאליה כותבי הדוח התייחסו לא היתה קשורה לכשלונות המערכת החינוכית. אבל קשורה או לא, התוצאה היתה עגומה. – הרפורמות האלו יצרו התמקדות כמעט בלעדית בפן הכלכלי של החינוך – בהכנת התלמיד לשוק העבודה. ויחד עם אותה התמקדות באה התעלמות מייעדים אחרים, חשובים לא פחות ואפילו יותר, של החינוך.
קובן מצביע על הבעיה הזאת. הוא כותב שהוא וגורדון:
see schools as crucial in a democracy for many reasons. But one of them is not better schools leading to economic growth, an enhanced standard of living, and workplace productivity especially since that standard of living had dramatically improved between 1870-1970.
בעיני קובן, המחקרים של גורדון מסייעים לערעור הרציונל הרווח לרפורמות בבתי הספר – הציפיה שהדגש המרבי בבתי הספר צריך להיות על הכנת התלמידים לשוק העבודה. ללא ספק הערעור הזה מהווה תרומה חיובית לחינוך. אותו רציונל כלכלי מתעלם מהמטרות האחרות של מערכת חינוכית בחברה דמוקרטית – הכשרת אזרחים שמסוגלים ליטול חלק פעיל בחברה שלהם, ובניית אדם השואף להגשים את עצמו במלוא מגוון יכולותיו. הניתוח ההיסטורי של גורדון פותח פתח לחזרתם של אלה למרכז העשייה החינוכית.
אני התבלבלתי מהטיעונים ומהרציונל וזקוק להבהרות שונות כדי לגבש את הסיפור והמצב
התוכנית nclb לא הצליחה וכך גם רפורמות אחרות. כלומר אם המטרה היתה להכין את התלמיד לשוק העבודה הרי זה נכשל. האם מכך ניתן להסיק שהמטרה היתה שגויה? מקסימום בשלב זה ניתן להניח שהפתרון היה גרוע.
מחקרים בשנים האחרונות כן מצביעים על קשר בין חינוך לכלכלה וכנראה בכיוון חינוך ---> כלכלה טובה (שמות בהמשך). מצד שני מחקר ישראלי לא מצא קשר בין עליית רמת ההשכלה האקדמית בשנים האחרונות בישראל לשיפור בה. הסבר שהוצע "כמות" ההשכלה גדלה, איכותה ירדה.
ואולי כל זה מכוון אותנו לשאלות הבאות:
1. איך מכינים את התלמיד לשוק העבודה - מסופקתני עם nclb בכלל ניסתה לקלוע למקום הנכון
2. איך מכינים את התלמיד לחיים - אזרח טוב ....
3. האם בכלל יש הבדל בין התשובות לשאלות הקודמות. מציע שאולי אבל יש גם הרבה חפיפה. למשל כיום יש טרנד של חברות עסקיות (למשל מקינזי) לקחת בוגרים מצטטינים גם ממדיע החברה והרוח ולא רק כלכלנים, רואי חשבון ובוגרי מנהל עסקים, כי זה טוב לעבודה.
הערה- הנושא של תכנות כן או לא זו שאלה טכנית, קרי: האם באמת צריך או לא? כמו כמה צריך מתמטיקה 5 יחידות (לא מוכרחים אבל מי שיכול ראוי שיהיה שם) וכמה צריך קרוא וכתוב (כמובן שכולם). להפוך את התכנות לאידיאולוגיה זה לא רק מוטעה מבחינת שוק העבודה זה גם חזרה (לא חכמה לדעתי) על ויכוח דומה שהיה בשנות ה-80. והוכרע לכיוון ה"לא תכנות" ואיך שהוא משום מקום (שאני מזהה) צץ לו שוב.
נשלח ע"י:
גיל עמית | 06 יוני, 2016 15:45