יום רביעי, 22 בפברואר 2017 

אבל הדיגיטאליות מאפשרת

לפני שלוש שנים, לקראת חג המולד, אדוורד סנודן שלח מסר לעולם דובר האנגלית ממקום מחבואו ברוסיה. במסר הזה סנודן הזהיר שבני הנוער של היום גדלים בלי שום תחושה של פרטיות:
A child born today will grow up with no conception of privacy at all. They’ll never know what it means to have a private moment to themselves, an unrecorded and unanalyzed thought. And that’s a problem because privacy matters. Privacy is what allows us to determine who we are, and who we want to be.
דבריו של סנודן כוונו ליכולת של השלטונות לעקוב אחרי כל מעשינו, יכולת שגדלה עשרות מונים בעקבות התכונה של הדיגיטאליות לרשום ולתייק כל דבר. כבר שנים רחובות הערים מכוסות במצלמות מעקב אבל איננו חשופים רק כאשר אנחנו נמצאים במרחב הציבורי. גם כאשר אנחנו לבד מול המחשב כל מה שאנחנו עושים נרשם. בדרך הזאת לגופים שיודעים עלינו המון נמנים לא רק השלטונות אלא גם חברות האינטרנט הגדולות שבאופן תדיר אוספות מידע רב אודות כל הפעולות הדיגיטאליות שלנו. בהחלט אפשר להבין את החשש של סנודן שהפרטיות היא נחלת העבר.

אבל על אף העובדה שכל זה מוכר לנו, הוא גם, איכשהו, רחוק מאיתנו. גם אם הפרסומות שמופיעות על הצג שלנו כאשר אנחנו גולשים מאתר לאתר מעוררות תחושה שמישהו יודע עלינו יותר מדי, אנחנו מתייחסים לזה יותר כקוריוז מאשר כמשהו מפחיד. אבל מה עושים כאשר זה נעשה עוד יותר אישי? אתמול, בחדשות ערוץ 2, בכתבה קצרה בת שלוש דקות, ראינו לאן זה מגיע.
הכתבה הציגה מגוון כלים שמאפשרים להורים לדעת, בכל רגע נתון, היכן ילדיהם נמצאים ומה הם עושים. שיהיה ברור – כהורה לילדים שהם מאד חשובים ויקרים לי חשוב לי לדעת שהם בסדר. גם במהלך יום העבודה שלי, וגם בערב, אני חושב עליהם ודואג לשלומם. אבל אינני חש צורך לקבל פירוט מדויק על היכן הם נמצאים ומה הם עושים. משום מה חשבתי שחלק חשוב מהתפקיד שלי כהורה הוא לאפשר לילדים שלי להיות עצמאיים ולהכין אותם לעצמאות הזאת. לטעמי, הרצון של ההורים בכתבה לקבל מידע מפורט אודות הילדים שלהם גובל בריגול. הצורך האובססיבי הזה לדעת בוודאי איננו מביע אימון בילד, ובלי אימון בו הילד מתקשה לפתח עצמאות ואחריות.

גם לפני העידן הדיגיטאלי הורים דאגו לילדיהם. כתיכוניסט אני זוכר שההורים שלי ביקשו שאם עד חצות לא הגעתי הביתה שאטלפן אליהם להגיד היכן אני נמצא. העובדה שאני ידעתי היכן הייתי לא פטר אותם מלדאוג – ואם לא ידעתי את זה אז, למדתי אותו כשנעשיתי הורה לילדים גדולים. אבל אני בטוח שאפילו אם להורים שלי היו האמצעים לעקוב אחרי הם לא היו עושים את זה, ואני משוכנע שזה היה מפני שהם הבינו שעל אף הדאגה שלהם רק כך אוכל לפתח עצמאות. אני מניח שכמו כל מתבגר אחר הרגשתי אז שההורים שלי חודרים לפרטיות שלי, ורק מאוחר יותר הבנתי שהם אכן אפשרו לי לא מעט מרחב. אבל היום גם המרחב הזה מאד מצטמצם.

במידה לא קטנה המכשירים שמאפשרים להורים לעקוב אחרי ילדיהם סוגרים את אחת הפינות שעד עכשיו היו פתוחות. ברור שהשלטונות יכולים לדעת עליהם, וכך גם גוגל ופייסבוק. יתכן שהגיוני שההורים הם אלה שכן יוכלו לקבל מידע לגבי המצאותם של ילדיהם, אבל אפשר לברך על התבונה של ההורים שהצליחו להבחין בין דאגה כנה לבין מעקב חודר. לא כל מה שהדיגיטאליות מאפשרת דורשת יישום. ועבור ההורים שבכל זאת חייבים לדעת את הכל, אין ספק שבקרוב כבר עם לידת התינוק אפשר יהיה לשתול בו שבב RFID ארוך טווח תת-עורי ... ואז ההורים יוכלו לא לישון בשקט לא מפני שהם אינם יודעים היכן הילד, אלא מפני שהם כן יודעים.

תוויות: , ,

יום שני, 20 בפברואר 2017 

אולי כבר הגיע הזמן להכנע?

כן, אני יודע – כבר כתבתי על הנושא הזה מספר פעמים בעבר. אולי להגנתי אני צריך לציין שאני חוזר על עצמי לעתים קרובות בבלוג הזה ... ואפילו את זה כבר כתבתי כמה פעמים. ובכל זאת, ככל שהנוף התקשובי/חינוכי ממשיך להתפתח, יש צורך, וגם הצדקה, לבחון אותו מחדש. או ליתר דיוק, לבחון אם הנחות היסוד שלי כלפי התקשוב בחינוך צריכות להשתנות לאור ההתפתחויות והשינויים בנוף התקשובי הזה.

בשנים האחרונות האוטומציה והרובוטיזציה חודרות יותר ויותר לתוך מקצועות הצווארון הלבן, ולפי לא מעט תחזיות החדירה הזאת עוד תמשיך ותעמיק, ותכבוש עוד ועוד מקצועות. האם התהליך המואץ הזה מאיים גם על פרנסתם של מורים? האם אנחנו מגיעים לשלב שבו המחשב יכול להחליף את המורה (אם בכיתה, ואם בסביבות למידה שכבר אינן מבוססות כיתה גשמית)? עצם העובדה שכבר כתבתי על הנושא הזה בעבר מראה שזאת איננה שאלה חדשה. אבל למען האמת, לא רק שהיא איננה חדשה – היא די ישנה. בשנות ה-50 איזק אסימוב פרסם סיפור קצר (The Fun They Hadבעברית בתרגום שלי]) בו ילדים לא הלכו לבית ספר, אלא למדו, כיחידים, מהבית באמצעות רובוט. וכבר אז לא היה מדובר במדע בדיוני – הרי באותה תקופה פותחו מכונות ההוראה של סקינר.

פעמיים בעבר (לפני כמעט שנה, ולפני בערך שנתיים וחצי) ציטטתי משפט שמשייכים או לארתור קלארק או לדייוויד תורנברג:
Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
בנוסף לפעמיים האלו, ציטטתי גם את גארי סטייגר לפני חמש שנים שכתב כמעט את אותו הדבר. פחות או יותר בכל הפעמים האלו הדגשתי שיותר מאשר מדובר באיום על המורה, מדובר בנסיון לזהות את הייחוד של המורה האנושי. הרי היום מערכות חינוכיות דורשות מהמורים לעסוק במגוון רחב של פעילויות שהן בעיקר ניהוליות. אם מורה בסך הכל מעביר מידע לתלמידיו מהספר ודואג לניהול תקין של הכיתה שלו, למה לא לתת לרובוט לעשות את זה. ואם נוכל להעביר תפקידים לא חינוכיים כאלה למחשב, זה עשוי לשחרר את המורה להתמקד בפעילות חינוכית. לאור זה יש טעם לציין שסקינר עצמו ראה במכונות ההוראה שלו אמצעי לשחרר את המורה מפעילויות שלא היו בעיקר חינוכיות. בשנות ה-50 הוא כתב:
Will machines replace teachers? On the contrary, they are capital equipment to be used by teachers to save time and labor. In assigning certain mechanizable functions to machines, the teacher emerges in his proper role as an indispensable human being. He may teach more students than heretofore — this is probably inevitable if the world-wide demand for education is to be satisfied — but he will do so in fewer hours and with fewer burdensome chores. (The Technology of Teaching, p. 69-70)
על קביעה כזאת אפשר בהחלט לברך. מי יכול להתנגד לכך שמורה לא רק יוכל להתמקד בתפקידים חינוכיים ("בתפקיד הראוי שלו בהיותו בן אדם חיוני") אלא גם יעבוד פחות שעות? אבל האם זה אכן מה שקורה? כתבה ב-The Economist מיוני השנה התייחסה לדוח של חברת פירסון (עליו כתבתי לפני כמעט שנה) ומתארת מציאות טיפה אחרת:
In a report published in February, Pearson suggests that AI could make learning “more personalised, flexible, inclusive and engaging”. Such systems do not replace teachers, but allow them to act as mentors rather than lecturers.
אולי זה נשמע בסדר, אבל חשוב להבין שלפי ההיררכיה החינוכית סטטוס המנטור, המנחה, נמוך בהרבה מזה של המרצה. לפי התפיסה הזאת אלה שימלאו את התפקיד הזה יעבדו קשה יותר מול יותר תלמידים, עם תמורה כספית קטנה יותר. כתבה ב-Forbes מאפריל 2016 שמתארת עשרה מקצועות של הצווארון הלבן שהרובוטיזציה מאיימת עליהם מדייקת יותר בנוגע לעתיד המורה:
The job of teachers will definitely change with the digitization. Studies have already shown that algorithms used to customize leaning to individual pupils based on their progress and understanding can be more effective than a human teacher. While this may be a boon to school districts desperate to find qualified individuals to teach, it may also eventually reduce the role of classroom teacher to that of proctor or babysitter — or eliminate it altogether.
צריך להיות ברור שהשמרטף לא יזכה לאותו כבוד שהמורה מקבל, ובוודאי גם לא לאותה משכורת. אבל אם, כפי שהכתבה של Forbes רומזת, האלגוריתמים יכולים להיות יותר יעילים מאשר המורה האנושי, זאת הבעיה של המורה (לשעבר), ולא של המערכת שזכאית להחליט כיצד לחסוך כסף. אבל משפט נוסף בכתבה של The Economist מאיר פן נוסף של הנושא הזה. אנחנו קוראים ש:
Even outside the AI community, there is a broad consensus that technological progress, and artificial intelligence in particular, will require big changes in the way education is delivered, just as the Industrial Revolution did in the 19th century.
חשוב לשים לב כאן שלא כתוב "שינויים גדולים בחינוך", אלא "שינויים גדולים בדרך שבה החינוך נמסר" (או "מועבר", או "מוגש" – delivered באנגלית). הטכנולוגיה אולי משתנה, אבל החינוך עדיין נתפס כתהליך של מסירה, של העברת "ידע" ממקור מוסמך לדור הצעיר שאמור "לרכוש" אותו. האמצעים של העברת הידע אולי משתכללים, אבל התהליך נשאר כפי שהיה. ודווקא בהעברת "ידע" או בהקנייתו המחשב עשוי להיות הרבה יותר "יעיל" מאשר המורה האנושי.

זאת ועוד: סקינר אולי חלם על האפשרות לשחרר את המורה מכבלי העבודה הניהולית, אבל כאשר הגירסאות הדיגיטאליות של המכונות שלו יטפלו במסירת הידע, הן עשויות גם להפוך את העיסוק הניהולי והשמרטפי למלאכה הבלעדית של המורה.

אבל שוב, כל זה ידוע, ואיננו מחדש דבר. למה אני כותב על זה (שוב) עכשיו? לפני כשבוע טים סטאמר התייחס לכתבה חדשה ב-The Guardian שבדומה לכתבה ב-Forbes ביקשה לתאר כיצד האוטומציה תשפיע על מספר מקצועות, כולל על ההוראה. סטאמר מגיב שבנוגע לחינוך:
His sole example of MOOCs, in which college professors (more likely adjunct staff are doing the actual work) assemble a collection of readings and videos for students to consume in a specific order, is certainly all about presenting data for the invisible student on the other side to absorb.

But is that “teaching”?
סטאמר, שבמשך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך בבתי ספר במדינת וירג'יניה, יצא לפנסיה לפני שנה. אבל הוא ממשיך לכתוב על הנושא. נדמה לי שאני מבוגר ממנו, אבל סביר להניח שאנחנו פחות או יותר מאותו הדור. וכמוהו, אני שואל אם הקניית ידע לתלמידים היא "הוראה". אבל כאשר קראתי את הכתבה שאליה הוא התייחס מצאתי את עצמי שואל למה המורה צריך להיות שונה מעורכי דין, או מעיתונאים, או מתרפיסטים. אם אני מסכים שהדיגיטאליות הולכת ומשתלטת על כל יתר המקצועות שתוארו בכתבה, למה לא גם מורים? מה כל כך מיוחד בחינוך שהוא יכול להיות חסין מול האלגוריתם? סטאמר מוסיף:
Maybe I’m just a traditionalist but I’d like to think that all of those professions, especially the art of teaching, will always require a human touch to do well.
במילים אחרות, אפילו אם אני רוצה לחשוב שסטאמר צודק, אולי הנסיון לאחוז בייחודיות של ההוראה איננה מוצדקת. אולי הגיע הזמן להודות שהאלגוריתמים באמת כבר מספיק טובים, ולקבל את הדין שהרובוט הדיגיטאלי יוכל בקלות למלא את מקומו של המורה האנושי. ואם כך, אולי עוד לפני שאני מגיע לפנסיה (דווקא די בקרוב) עלי ללמוד להסתפק במשכורת של שמרטף.

תוויות: , , ,

יום רביעי, 25 בינואר 2017 

לפחות אפשר לצחוק

מידי פעם אני מרשה לבלוג הזה לחרוג קצת מהעיסוק הבלעדי בתקשוב בחינוך, אם כי במקרים האלה אני בכל זאת מנסה לקשר את מה שאני כותב לנושא המרכזי הזה. וכך גם הפעם. בעצם, החיבור איננו מאולץ מדי, וזה מפני שהנושא שעליו אני כותב הוא מבחנים סטנדרטיים במערכת החינוך – הרי מבחנים הם היום עסק מאד רציני (ורווחי) שבמידה רבה נשען על תקשוב. אי לכך, על אף העובדה שהפעם הפן התקשובי איננו מהותי למה שאני כותב, אפשר להגיד שבכל זאת יש לו מקום בבלוג הזה. זאת ועוד: המבחן שעליו אני כותב כאן מדגים עד כמה מבחן יכול לעמוד בניגוד גמור ללמידה. אבל מספיק עם ההקדמות ... לסיפור!

שרה הולברוק (Sara Holbrook) היא משוררת לא במיוחד מוכרת בארה"ב. בכתבה שהיא פרסמה לפני כמעט שלושה שבועות ב-Huffington Post היא משערת שדווקא מפני שהיא איננה מפורסמת מערך המבחנים של Pearson במדינת טקסס בחר לכלול שני שירים שהיא כתבה במבחן בהבנת הנקרא לכיתות ז' ו-ח' (שיר אחד בשנת 2013, ושיר אחר בשנת 2014) – הרי זול יותר לקבל את הזכויות להשתמש בשירים שלה מאשר לקבל אותן עבור השירים של משוררים יותר מפורסמים.

כבר בפתיחת הכתבה שלה הולברוק מודה שהיא לא הצליחה לענות נכון על השאלות שבמבחן אודות השירים שלה, ושזה כמובן גרם לה לחשוש שהיא פשוט איננה מספיק חכמה:
When I realized I couldn’t answer the questions posed about two of my own poems on the Texas state assessment tests (STAAR Test), I had a flash of panic – oh, no! Not smart enough. Such a dunce. My eyes glazed over.
אבל מעבר לתחושה הזאת, שהיא כמובן איננה אלא העמדת פנים, היא גם מרחמת על התלמידים שאמורים לענות על השאלות שבמבחן, ועל המורים שבמקום לעזור לתלמידיהם ליהנות משירה נאלצים להכין אותם למבחן. הולברוק מתנצלת מול התלמידים והמורים שהשיר שעליהם לקרוא ולנתח במבחן הוא שיר מאד דכאוני. ולעצמה היא מתרצת שהסיבה לכתיבת השיר בזמן שהיא כתבה אותו היה הצורך להישרד. ואם בהישרדות מדובר:
Teachers are also trying to survive as they are tasked with teaching kids how to take these tests, which they do by digging through past tests, posted online. Forget joy of language and the fun of discovery in poetry, this is line-by-line dissection, painful and delivered without anesthetic.
הולברוק מדווחת שחודש מוקדם יותר, בשעת ערב מאוחרת, מורה מטקסס פנה אליה וביקש עזרה בפינוח פירוש השיר, או לפחות הפירוש המצופה של מחברי המבחן. בעקבות הפנייה הזאת היא נחשפה לאחת השאלות במבחן ששאלה על הסיבה לחלוקת השיר לשני בתים. כיאה למבחן "אמריקאי, היו ארבע תשובות אפשריות, והמורה אפילו ציין שבחומרי ההכנה צויינה התשובה הנכונה. אבל משום מה בדפי ההכנה למבחן השיר הופיע ללא חלוקה לבתים, כך שאפילו כאשר התשובה הנכונה היתה לפניו המורה לא ידע כיצד להנחות את התלמידים שלו. הולברווק קראה את השאלה, ואת התשובות האפשריות. היא כותבת שהסיבה הבסיסית לחלוקה הנכונה לבתים (שהיא שלחה למורה) קשורה לעובדה שהיא קוראת את השיר בקול רם, וכך היא מחלקת בקריאה שלה – תשובה שלא היתה בין התשובות המוצעות במבחן. בשלב הזה אפשר פשוט לחייך או לצחוק. הרי ידוע לכולם שלעתים די קרובות שאלות במבחנים חסרות הגיון. אבל עבור הולברווק זה כבר לא סתם עניין של צחוק:
These test questions were just made up, and tragically, incomprehensibly, kids’ futures and the evaluations of their teachers will be based on their ability to guess the so-called correct answer to made up questions.
במילים אחרות, קל מאד לצחוק על המבחנים הסטנדרטים האלה בטקסס – מבחנים שמכילים שאלות על שירים שמבלבלות ומביכות את המשוררת של אותם השירים. אין זה אומר ששירים אינם פתוחים לפרשנות שונה מאשר זאת שבכוונת המשורר. משורר איננו בהכרח הפוסק האחרון על המשמעות של שיריו. אבל כאשר קוראים את השאלות שהולברוק מביאה מהמבחנים בטקסס מבינים שהבעיה איננה פרשנות, אלא הדרך שבה משתמשים בשיר. במבחן שואלים, למשל, "איזו שורה בשיר מבטאת את תחושת המשוררת ש..." או "מה הסיבה המשכנעת ביותר לכך שהמשוררת משתמשת באותיות גדולות בשורה ...". השאלות האלו אינן מעודדות את התלמידים ליהנות מהשיר, אלא "לנתח" אותו, ומטרת הניתוח הזה איננה הבנה טובה יותר של השיר, אלא פשוט ההוכחה שהתלמידים יודעים להשיב על שאלות במבחן.

הולברוק מקשרת למאמרים שמצביעים על כך שמבחנים סטנדרטיים אינם באמת בודקים את הידע של תלמידים. היא גם מקשרת למאמר על חוקר שטוען שהדרך הבטוחה ביותר לחזות את התוצאות במבחנים כאלה של בית ספר היא לבדוק את הרמה הסוציו-אקונומית של השכונה שבה בית הספר נמצא. אבל הדברים האלה די ידועים. התרומה המשמעותית של הולברוק לסוגיה הזאת היא הזעקה של משוררת מסוגלת לזעוק:
Idiotic, hair-splitting questions pertaining to nothing, insufficient training, profit-driven motives on the part of the testing companies, and test results that simply reveal the income and education level of the parents – For this we need to pay hundreds of millions of dollars and waste 10-45 days of classroom time each year to administer them? More if you consider the amount of days spent in test prep?
שוב, אין חדש בטענות של הולברוק. מורים, הורים, וחוקרים רבים כבר הביאו עדויות ומחקרים שמראים לא רק שמבחנים סטנדרטיים אינם באמת מדד של למידה אלא גם שהם מזיקים לה. אבל כמשוררת הולברוק איננה צריכה להביא עובדות, אלא להאיר על המציאות מזוית אחרת. הכתיבה שלה לא תצליח למגר את הנגע של המבחנים הסטנדרטיים, אבל אולי היא כן מצליחה להמתיק את הגלולה ומאפשרת לנו לצחוק ... כל הדרך לכשלון החינוך - כשלון שהוא מובטח אם הוא ימשיך להסתמך על המבחנים האלה.

תוויות:

יום שלישי, 17 בינואר 2017 

נכון, אין סיכוי. אבל אולי ...

פעמים רבות בבלוג הזה הבאתי דברים שכתב לארי קובן. לקובן קבלות רבות בחקר ההיסטוריה של החינוך, ובמיוחד בחקר הנסיונות לחולל שינויים בחינוך באמצעות הטכנולוגיה. על אף העובדה שלא פעם מציגים אותו כמתנגד לטכנולוגיות דיגיטאליות בבתי הספר, הגישה של קובן לנושא הרבה יותר מפוכחת. לקובן היכרות עמוקה עם ההיסטוריה של הנסיונות לשנות את בית ספר, וההכרות הזאת לימדה אותו שאפילו אם מדובר בכלים דיגיטאליים רבי עוצמה שמגיעים לכיתה, אי-אפשר לצפות למהפכות בתהליכי הוראה ולמידה. פעם אחר פעם קובן מצביע על המורכבות של המתרחש בכיתה, מורכבות שמקשה מאד על שינויים מהירים. הוא מדגיש שלרוב, גם כאשר המורים מאמצים כלים חדשים (או נאלצים על ידי ההנהלות לעשות זאת), הם מוצאים דרך להתאים אותם לשיטות ההוראה שכבר נהוגות אצלם. התוצאה היא שבמקום השינוי הגורף המקווה, בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג.

במאמרון מלפני שבוע קובן מביא דוגמאות מחוץ לכותלי הכיתה על מנת להראות שבאופן כללי בתרבות המערבית המרדף אחרי הדיגיטאלי נבלם, ובמקום זה אנחנו לומדים לשלב את המיטב של הדיגיטאלי עם המוכר האנלוגי. בפתיחת המאמרון שלו הוא מקשר לכתבות שמראות שלאחרונה יש עלייה בקניית יומני פגישות מודפסים וירידה בקניית ספרים דיגיטאליים, ושבאופן כללי יש עלייה ברכישת מוצרים מוחשיים לעומת דיגיטאליים. הוא מציין שכל אלה הם עדות לכך שמיליוני אנשים עוסקים ב:
figuring out what’s important in living a life fully in a world that has become increasingly digital
בהמשך קובן מביא דוגמאות נוספות שמצביעות על כך שהחיים שלנו אינם עוברים להיות דיגיטאליים במלואם, אלא שאנחנו מוצאים את הדרך לשלב בין הדיגיטאלי והאנלוגי. הוא כותב שאולי יש אנשים שיתייחסו להסתמכות המחודשת על המוחשי כגעגוע לעבר, לנוסטלגיה, אבל לדעתו החזרה לאנלוגי מעיד על כך ש:
many people [are] figuring out pathways to a life that mixes the analog and digital
יש משהו קצת מוזר בהערות האלו של קובן. הרי על אף העובדה שהדיגיטאלי חדר לכל תחומי החיים שלנו, וכמעט לכל אחד מאיתנו יש מחשב קטן וחזק בכיס, קשה להגיד שהקיימת "סכנה" ממשית שאנחנו ננטוש את האנלוגי כדי להפוך לדיגיטאליים באופן מלא. החברות המובילות של עמק הסיליקון אמנם מעודדות אותנו להעשות יותר ויותר דיגיטאליים (היום אפשר, אפילו, לרכוש שלל מכשירים דיגיטאליים עבור הכלבים שלנו), אבל היסודות האנלוגיים שלנו עדיין מוצקים. קובן אולי מזהה "חזרה" לאנלוגי בדוגמאות שהוא מביא, אבל נדמה לי שהוא פשוט רואה את המציאות – שכולנו, מי יותר ומי פחות, משלבים את האנלוגי ואת הדיגיטאלי בחיינו.

לאור זה, יש טעם לשאול למה קובן חש צורך להבליט את מה שנראה כמובן מאליו. נדמה לי שהתשובה נמצאת בעובדה שבמשך שנת 2016 קובן ביקר בבתי ספר מתוקשבים רבים, והביקורים האלה עוררו אצלו את החשש שמישהו באמת רוצה להיפטר מבתי הספר הפיסיים, להשתחרר מהמבנים עצמם ולהפוך את ההוראה ואת הלמידה לתהליכים שמתבצעים דרך התקשוב באופן מלא.

כאשר הוא מצביע על המיזוג של שתי המציאויות – האנלוגי והדיגיטאלי – הוא מזכיר לנו, ולעצמו, שאין חשש שהכיתה הבית ספרית של היום תיעלם או תהפוך לדיגיטאלית באופן מלא. קובן מביא מספר דוגמאות למקצועות שמחייבות קשר אישי – הוא מציין מצבים שבהם קשר פנים-אל-פנים מהווה מרכיב הכרחי, והוא מדגיש שעל אף העובדה שלעתים קרובות הדיגיטאלי בהחלט יכול לסייע או לתרום, הוא איננו יכול, ואיננו צריך, להחליף את הקשר הזה. הוא מוסיף:
Not either/or, one or the other – analog and digital easily mix in these helping professions. And it is in schools especially where face-to-face contacts occur daily, where relationships begin and mature, where the analog and digital world come together.
קובן איננו רואה את המעבר לדיגיטאלי באופן מלא כאופציה. הוא חושב כך בעקבות ההכרות שלו עם ההיסטוריה של השינויים בחינוך, אבל גם מפני שהוא רואה בקשר פנים אל פנים האמצעי המועדף של חברה שרוצה להעביר את ערכיה לדור הצעיר. הוא כותב שמלאכת ההוראה (הוא משתמש במילה schooling) איננה מטפלת בראש בלבד, אלא גם בלב, ומוסיף שלעתים קרובות רבים מאלה שדוגלים בדיגיטאליות בחינוך שוכחים את זה:
A fact often forgotten by those avid reformers (and parents) who see schools as efficient escalators to the workplace, who see children and youth as brains on a stick.
אבל גם אם בשנה האחרונה קובן פגש רבים שמוכנים לחסל את בית הספר כישות פיסית, ספק אם הוא באמת חושש שזה עשוי לקרות. ולכן, נדמה לי שסיבה אחת, ולא השולית ביניהן, לכתיבת המאמרון שלו היא השכנוע העצמי. קובן כותב שהשנה שבה הוא ביקר בבתי ספר מתוקשבים חיזקה את דעתו שבית הספר הפיסי, המוחשי, איננו בסכנת הכחדה:
My half-century of experience in schools, awareness of the central role of schooling in a democratic, market-oriented society, and awareness of classrooms across the nation but especially in Silicon Valley have convinced me that schools as analog institutions will persevere and outlast the magical thinking that technologically-driven reformers peddle.
אין לי סיבה לא להסכים איתו. קריאת הספרים על רפורמות בחינוך שקובן כתב בהחלט מחזקת את הטענה הזאת. ובכל זאת מקננת בי התחושה הלא נעימה שאם הוא כל כך בטוח בקביעה הזאת לא היה לו צורך להתאמץ כל כך לשכנע אותנו.

תוויות: , ,

יום שלישי, 10 בינואר 2017 

משהו כאן התפספס

קצת לפני סיום שנת 2016 חברה בשם Noplag שמשווק כלי לזיהוי עבודות מועתקות פרסמה מאמרון בבלוג שלה:
ההיסטוריה של התקשוב החינוכי מלאה כתבות שחוזות את העתיד הטכנולוגי של בית הספר. חוקר עם מספיק זמן ומרץ יכול למצוא שבשלב כלשהו כמעט כל כלי חדש כונה "הדבר הגדול הבא". רבים מאד מאלה שזכו לכינוי הזה, כצפוי, נשכחו מזמן. לאור זה, אפשר להבין שהמחשבה הראשונה שלי כאשר התחלתי לקרוא את המאמרון היתה שבסך הכל יש כאן עוד מאמרון על "חזון" שעתיד להישכח מהר. בוודאי שלא הרגשתי שיש צורך לכתוב עליו.

אבל לפני מספר ימים טים סטאמר התייחס לאותו מאמרון בבלוג שלו – בשינוי קטן. אני קראתי את המאמרון בבלוג של החברה, ואילו סמאטר קרא אותו באתר של Medium. המחשבה של חברת Noplag היתה הגיונית ומובנת – החברה אמנם טוענת באתר שלה שהמוצר שלה זוכה לשימוש נרחב, אבל חיפושים די נרחבים ברשת שכנעו אותי שהוא רחוק מלהיות מוכר. לכן, פרסום מאמרון בנושא התקשוב בחינוך במרחב הפופולארי של Medium עשוי להיות אמצעי טוב, וזול, לזכות בתפוצה רחבה. אני כבר לא זוכר כיצד הגעתי למאמרון באתר של Noplag – אולי דרך ציוץ, אולי דרך ההמלצות היומיות מ-Scoop.it! שמגיעות בדואר. כך או כך, סביר להניח שהיתה לו תפוצה די מצומצמת, ואילו דרך Medium החברה הצליחה להגיע לקוראים רבים.

המאמרון היה בעייתי בעיני סטאמר, וגם בעיני. אבל אם אכתוב על כל דבר הקשור לתקשוב בחינוך שבעייתי בעיני אצטרך לפרסם מאמרונים מספר פעמים כל יום (ואפילו הקוראים המעטים שיש לי יפסיקו לקרוא). לכן, העובדה שהמאמרון בעייתי עדיין איננה מצדיקה התייחסות כאן. אבל משהו בתגובה של סטאמר, והעובדה שדרך הפרסום ב-Medium המאמרון כנראה זכה לקהל קוראים יחסית רחב, גרמו לי להחליט בכל זאת להתייחס.

סטאמר קובל על כך שכותבי המאמרון (הם מזוהים בשם "Noplag Team") טוענים שטכנולוגיות "יגדירו" (will define) את הכיתה העתידית. הוא מדגיש ש:
Students and teachers, supported by parents, librarians, administrators, and others define a class community. Technology should only be there to assist the learning.
אין לי ספק שהוא צודק בטענה הזאת, ולסטאמר שנים של נסיון בשטח, והוא לא הגיע לקביעה הזאת רק לאחרונה אלא דוגל בה כבר שנים. אבל יכול להיות שבמקרה הזה התגובה שלו קצת חריפה מדי. נדמה לי שכאשר כותבי המאמרון השתמשו במילה "define" הם התכוונו למשהו קרוב יותר ל-"יתנו את הטון" בכיתה. יזמי הטכנולוגיות בחינוך של היום כבר מכירים את המינוח הרווח בתחום ולכן מעטים מהם יעיזו בדבריהם להעמיד את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה. בגלל זה, אינני חש שהבעיה עם המאמרון היא שחצנות יתר כלפי תהליך הלמידה, אלא רשימת הטכנולוגיות שלפי הכותבים אמורות לתת את הטון. הרשימה הזאת נראית לי כבחירה כמעט אקראית, כאילו קודם החליטו לפרסם מאמרון בן 1000 מילים ואז חיפשו כמה נושאים שעליהם אפשר לכתוב כמה פיסקות.

ניקח לדוגמה הטכנולוגיה הראשונה ברשימה, Augmented Reality (בדרך כלל מתורגם כ-"מציאות רבודה"). עליה אנשי Noplag כותבים:
Though the concept of augmented reality has existed for a couple of years already not everyone is aware of this phenomenon.
חשוב להבין ש-"כבר מספר שנים" רחוק מאד מלהיות מדוייק. בשנת 2012, למשל, ה-Horizon Report ל-K12 ציין את המציאות הרבודה כבשל להטמעה בכיתה תוך 4-5 שנים. אבל הדוח הוסיף שה-AR קיים כבר כמה עשורים, ולא "כמה שנים" כפי שאנשי Noplag טוענים. המאמרון מביא כדוגמה של ה-AR את מפת השמיים של גוגל – ללא ספק יישום מאד נחמד. אבל הטענה שהיא יכולה לתרום ללימוד האסטרונומיה היא הערה כל כך סתמית שלרגע שוכחים שגם טלסקופ (ללא ספק טכנולוגיה) גם תורם ללימוד האסטרונומיה. אני משתמש ביישום הזה ומאד אוהב להעזר בה כדי לזהות כוכבים כאשר אני צופה לשמי הלילה. אבל מי שיטען שיישום כזה יכול לתת את הטון בכיתה העתידית (לא כל שכן "להגדיר" אותה) איננו מכיר את היישום, או את הכיתה, או את שתיהן.

וההמשך אולי אפילו פחות משכנע. אנחנו לומדים, למשל, שהודות ל-3D Printing מורים יכולים ליצור מודלים תוך דקות. שוב, אין ספק שיש יתרונות לימודיים למדפסות תלת ממד, אבל קביעה כזאת רומזת שכותבי המאמרון מעולם לא השתמשו במדפסת כזאת. מי שכן השתמש יודע שיש לו עקומת לימוד בכלל לא פשוטה, וגם שהכנת התבניות להדפסה (סטאמר מדגיש שזאת העבודה היצירתית האמיתית) בדרך כלל לא מתבצעת בכיתה אלא לפני השיעור. "טכנולוגיה" נוספת שכותבי המאמרון מציינים היא Cloud Computing, וגם במקרה הזה בכלל לא ברור כיצד הוא "יגדיר" (במשמעות זאת או אחרת) את הכיתה. אף אחד לא יתווכח עם כך שנגישות תמידית למידע יכולה להיות יתרון בכיתה, אבל ההסבר של אנשי Noplag לכדאיות של Cloud Computing נראה כנטול תפיסה חינוכית באופן מוחלט:
Now pupils will not be able to forget to write down the home assignment or make a dog guilty of the inability to prepare for the lesson. Secondly, students do not have to carry heavy textbooks as they will have a constant access to them.
מי שרוצה לשכנע בנוגע לערך הלימודי/חינוכי של טכנולוגיה כלשהי איננו עושה זאת באמצעות סיסמאות נדושות וישנות כאלה.

לשם ההגינות, מעיון במאמרונים אחרים של חברת Noplag אני מתרשם שהאנגלית איננה שפת האם של בעליה. המאמרונים שלהם משופעים בשגיאות ניסוח. אבל לא על זה אני מתלונן, אלא על דלילות המחשבה. סטאמר שוב צודק כאשר הוא מסכם עבור הטכנולוגיות המתוארות במאמרון:
None of them, however, will define the learning process. And, if properly implemented, no one will even notice (or care) the technology is in the classroom.
הקביעה הזאת מזכירה אמירה של כריס להמן מלפני שמונה שנים. להמן, באותה תקופה מנהל בית ספר עתיר טכנולוגיה בעיר פילדלפיה, אמר שבבתי הספר:
technology needs to be like oxygen - ubiquitous, necessary, invisible
ונדמה לי שבדיוק כאן נמצאת הבעיה שלי עם המאמרון של Noplag, ומה שכל כך מפריע לי בו. על מנת לפרסם את עצמם, וכך גם לקדם את המוצר שלהם, אנשי החברה ביקשו להציג את עצמם כיודעי דבר בטכנולוגיות חדישות והשפעתן על בתי הספר. אבל הטכנולוגיות שהם בחרו להציג, וההסברים שלהם עליהן, מעוררים חשש שהם בכלל אינם מכירים את התחום, או את התמורות שהתרחשו בו בשנים האחרונות. ומעבר לכך, כפי שסטאמר מדגיש, הטענה שטכנולוגיות בכלל מסוגלות "להגדיר" את הכיתה משקפת תפיסה שלמזלנו עברה מזמן. לפעמים היומרה של יזמים בתקשוב החינוכי מרגיזה, ולפעמים היא פשוט נלעגת.

תוויות: ,

יום שבת, 31 בדצמבר 2016 

פעם אחרונה (השנה), אבל בוודאי לא "די"

כתבה מעניינת באתר TechCrunch מהשבוע האחרון מעניקה לי הזדמנות טובה לסכם את שנת 2016 בתקשוב החינוכי מאחד ההיבטים החשובים, והמדאיגים, של התחום. צ'רלס ווילס (Wiles), שהוא מייסד חברה שמפתחת אפליקציה בתחום החינוך בשם Zzish, כותב על מה שבעיניו הן חדשות טובות. הוא מצהיר לקוראי TechCrunch (שהם על פי רוב מפתחים ומשקיעים) ש:
ווילס מציין שנהוג לראות את המרחב החינוכי כמרחב בעייתי למפתחים ולמשקיעים. מה בעייתי בו? שהוא מרחב שבו רק מפסידים כסף, כמובן. ווילס מוסיף שרבים מהיוזמות התקשוביות, כולל כאלו שיוסדו על ידי מורים בעלי נסיון בחינוך, מתקפלים לפני שהם בכלל מצליחים להרוויח. הוא מסביר שהכשלונות של היוזמות האלו מנציחות מצב שבו יזמים נמנעים מלהכנס לתחום, דבר שבסופו של דבר מוביל לכך שתלמידים רבים אינם מגיעים להישגים הרצויים או המצופים.

חשוב לזכור ש-TechCrunch איננו מתעניין בחינוך, אלא בחברות הזנק בתחום הטכנולוגיה. במילים אחרות, פונים ל-TechCrunch כדי לדעת היכן כדאי להשקיע, לא כדי לדעת איך לשפר את הלמידה. כותרת הכתבה של ווילס מאותתת לקוראים שאם בעבר הם שמרו מרחק מהחינוך מפני שהסיכוי להרוויח בו היה קטן, לאחרונה משהו השתנה והיום יש טעם להשקיע, שעכשיו החינוך הוא תחום בשל ליזמות. הוא כותב שלפי התחזיות הנוכחיות שוק הטכנולוגיות בחינוך עשוי להגיע ל-$252 מיליארד עד שנת 2020. אכן מדובר בשעת כושר:
Today, the unforgiving school ecosystem, which has presented itself as an almost insurmountable barrier to entry for many edtech startups, is showing signs of change. This is a critical development in an industry where many innovative apps have been unable to displace archaic, inferior technologies in schools because of restricted funding and a general unwillingness of schools to disrupt the status quo.
ווילס מתאר את הקשיים שבהם יזמויות חינוכיות של היום נתקלות עד שבמקרה הטוב אחרי מספר שנים הם מצליחים להרוויח. אבל הוא טוען שמי שהפסיד לא היו היזמים בלבד, אלא גם, ובעיקר, התלמידים:
Of course, the ultimate losers in this are our children. The current quality of software used by schools is extremely poor compared to what it could be.
חשוב לשים לב כאן לטענה שעולה שוב ושוב אצל יזמים בתחום התקשוב. על אף העובדה שבאופן תדיר העיתונות מדווחת על חדירת כלים טכנולוגיים חדשים לתוך הכיתה, היזמים משוכנעים שהדלת איננה מספיק פתוחה עבורם. הם מאשימים את המערכת החינוכית המיושנת בכך שהיא איננה מעודדת יוזמות, והעדר היוזמה מוביל לכשלונות מיותרים אצל התלמידים.

היום ווילס מזהה שינוי בגישת מערכות החינוך. והוא כמובן בטוח שהיישומים והיישומונים החדשים שמגיעים היום לשוק מסוגלים לחולל שינוי חינוכי. באחת ההתייחסויות היחידות שלו לתהליך ההוראה או הלמידה (להבדיל מהתייחסות לפוטנציאל של השוק החינוכי) ווילס מסביר שבעבר מורים בחנו את התלמידים שלהם בסיום הסמסטר, ולכן רק אז הם יכלו לגלות מה התלמידים שלהם באמת יודעים. לעומת זאת, הוא טוען שהיום קיימים יישומים שמאפשרים למורים לקבל מידע באופן מיידי כך שהם יכולים במהירות לשנות את מה שהם עושים כדי להבטיח שתלמידיהם ילמדו. טענה כזאת מראה שווילס רואה בהקניית מידע וקליטתו בצורה הניתנת למדידה כמטרה מרכזית בחינוך, והיא גם מראה שהוא יודע מעט מאד על מה שמורים באמת עושים – הרי מורים טובים "בחנו" את המתרחש בכיתות שלהם באופן תדיר והתאימו את עבודתם למצבי ההבנה של תלמידיהם הרבה לפני שיזמים הציעו להם יישומים טכנולוגיים חדשים כדי לעשות זאת.

עדות נוספת לכך שווילס מחזיק בתפיסה המוטעית הזאת כלפי עבדותם של מורים ניתן למצוא באתר של החברה שלו Zzish. שם מתארים לנו תהליך למידה של תלמידים הצמודים ליישומונים שבודקים תדיר את התקדמותם:
Teach effectively, more easily
Students love using apps in school, but as a teacher you need to know that they're learning properly. While they're using the app, Zzish monitors who needs your help, with what, and how well they're progressing.
יתכן שהיוזמה של ווילס צמחה מזיהוי של חסר במצב הנוכחי של השימוש בתקשוב בחינוך היום, אבל מעבר לרצון להרוויח, קשה להרגיש שמה שהוא פיתח מציע תרומה של ממש ללמידה או להוראה. במקרה הטוב מה שווילס מציע הוא אמצעי שעוזר לעשות סדר בבלגן שנוצר כאשר יישומונים רבים כל כך נכנסים למערכת כך שקשה לדעת מה משפיע על מה. במקום עוד כלי לשלוט בכל יתר הכלים, קצת חשיבה חינוכית יכול היה לעשות את הסדר הזה במחיר הרבה יותר נמוך.

ועכשיו, בסיום השנה האזרחית, אני מוצא את עצמי מזכיר, בפעם האחרונה של השנה, אם כי בוודאי לא בפעם האחרונה בכלל, שכאשר הרבה מהיזמים התקשוביים החדשים צופים על החינוך הם רואים מרחב שממנו אפשר לחלוב רווחים גדולים. אין פסול בלהרוויח, אבל לא היה מזיק לו אותם יזמים היו יודעים משהו על הלמידה, או שבאמת היה איכפת להם על החינוך ועל הלמידה.

ברור שזה היה מקום הגיוני לסיים את המאמרון הזה, אבל בכל זאת מתבקשת כאן תוספת קטנה. כפי שכבר כתבתי יותר מדי פעמים, תמיד יש צורך לשאול מהו אותו "חינוך" שאליו אנחנו שואפים. ווילס, הרי, פיתח כלי שיעזור למערכת לבדוק את ההתקדמות של תלמידים, כאשר אותה "התקדמות" נקבעת לפי היעדים של המערכת, ולא של התלמידים עצמם. במילים אחרות, תמיד חשוב לשאול לטובת מי ה-"חינוך" פועל. כתבה באתר כלכליסט שעליה רותי סלומון צייצה לפני יומיים, למשל, טענה:
במידה מסויימת הכתבה הזאת משלימה את הכתבה ב-TechCrunch. הראשונה רואה בחינוך מרחב שמזמין יזמים להרוויח ממנו, ובשנייה החינוך משרת את חברות ההיי-טק בכך שהוא דואג לפיתוח דור העתיד של עובדיהם. בשני המקרים מטרת החינוך איננה לשרת את התלמידים עצמם.

להבדיל מווילס, שאיננו נראה מודאג מזה שטובת התלמידים איננה בראש מעייניו, ליאור עילם, שכתב את הכתבה בכלכליסט, כן דואג לתלמידים. הוא כותב:
לחברות ההיי-טק יש אינטרס ברור להגדיל את ההיצע - כך הן יוכלו לקלוט את התלמידים הטובים ביותר, לשלם להם פחות ולהעביד אותם ימים ולילות. כל זאת, רק כדי להיפטר מהם כשיגיעו לגיל ארבעים וחמש ולהחליף אותם במגויסים טריים ונמרצים.
התמונה שעילם מצייר מזכירה את מערכות החינוך של תחילת המאה ה-20 כאשר המטרה המוצהרת של המערכת היתה להכשיר ולפתח את הפועלים של התעשייה. הרבה השתנה מאז, כולל התפתחותם של זרמים ותפיסות בחינוך שמעמידים את התלמיד במרכז. קיים מתח מתמיד בין הגישות השונות, אבל לרוב אין להן ברירה מאשר לעבוד יחד. כמו-כן, נדמה לי שאף אחד לא יטען שמערכת חינוכית שדואגת לטובת התלמיד יכולה להתעלם מהצורך להתכונן לפרנסה העתידית שלו. אבל אולי על אף דאגתו המוצהרת, זה מה שעילם עושה. הוא הרי מחייב את פיתוח היצירתיות והיזמות לא מפני שאלה חשובים להתפתחות התלמיד כאדם, אלא מפני שבעיניו אלה תכונות נחוצות לפרנסתם העתידית של התלמידים. הוא מבקר את התועלתנות אשר בעידוד חמש יחידות מתמטיקה, אבל הוא בסך הכל מחליף אותה עם תועלתנות של יצירתיות ויזמות. קל להזדהות עם הזעקה של רותי:
הגיע הזמן לשנות את המערכת. חלאס!!!! למען הילדים שלנו, למען העתיד, למען החברה!
אבל חשוב לזכור שווילס הדגיש שקשה מאד ליזמויות לשרוד. מדובר בעובדה מאד ידועה. לפני שנתיים כתב העת Forbes דיווח ש-90% של חברות ההזנק נכשלים. ולאור נתון כזה, יתכן שאם עילם דואג לפרנסה של התלמידים של היום יצירתיות ויזמות אינם התכונות שעליהן רצוי לחנך.

ומעניין לציין שלהבדיל מהכתבה של ווילס שהתפרסמה בסיום שנת 2016, ועל אף הציוץ החדש של רותי, הכתבה של עילם התפרסמה שנה שלמה לפני-כן, לקראת סוף 2015. אולי רק כעת יש שינוי בשוק לטובת היזמות, אבל אי-העמדת התלמיד במרכז של מערכות החינוך רחוק מלהיות דבר חדש. גם בסיום השנה החדשה נצטרך, כנראה, לכתוב שזה עדיין המצב.

תוויות: ,

יום ראשון, 25 בדצמבר 2016 

גם ערוץ 2 מקבל "בלתי-מספיק"

ביום חמישי לפני שבוע (22.12) המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 שידרה כתבה של עידו סולומון:
מעניין לציין שעל אף הכותרת המרשיעה הכתבה עצמה דיווחה על מספר נקודות אור בנוגע לתקשוב במערכת החינוך בישראל. ואולי בגלל זה הכותרת שמופיעה מתחת לסרטון הכתבה מרכך קצת את פסק הדין:
בלתי מספיק: למה מערכת החינוך לא עושה כמעט שימוש בטכנולוגיה בשיעורים?
למען האמת, הגיוני שכתבה על התקשוב במערכת החינוך תעסוק במתן ציון. הרי על אף מס השפתיים כלפי היכולת של כלים דיגיטאליים לעורר סקרנות, הסיבה המרכזית שבגללה מבקשים להכניס את הכלים האלה לתוך בתי הספר היא שיפור בציונים. וזה, כמובן, ללא קשר לשאלה אם הציונים האלה באמת משקפים למידה.

בסיום הכתבה עידו סולומון מציין ש:
העזרים האלה מרתקים את התלמידים, מגבירים מעורבות וגם מסייעים לשיפור הישגים.
סולומון איננו מביא נתונים מחקריים על מנת לחזק את הטענות האלו. מי צריך נתונים אם יש אנקדוטות? תלמידים מתוך הכתבה מספרים בהתלהבות שהרבה יותר כייף ללמוד באמצעות טאבלטים, ושבדרך הזאת יש "יותר חשק ללמוד". זה יותר משכנע מנתונים סטטיסטיים. תלמיד אחד מסביר ש-"הספר הוא סתם דף עם דיו". יכול להיות שזה נכון, אם כי בעקבות הערה כזאת מתבקש לשאול כמה זמן יידרש עד אשר אותו תלמיד יגלה שהטאבלט הוא סתם ביטים של זכרון. דווקא לשאלה הזאת יש תשובה די ברורה: מספיק זמן עד שההתלהבות תעבור לכלי חדש שיענה על כל הצרכים החינוכיים כך שנשכח שלא לפני הרבה זמן התלהבנו מהטאבלט. בינתיים כולם זוכים – התלמידים נהנים יותר, ובאמצעות ביצוע שינויים מינימליים בדרכי ההוראה המערכת יכולה לטעון שמשהו משמעותי מתרחש.

לפני קצת יותר מחצי שנה דונלד קלארק פרסם מאמרון בו הוא הצהיר שהוויכוח סביב מה עדיף בכיתה, טאבלטים או מחשבים ניידים, סוף סוף הוכרע. הוא טען זאת בעקבות כתבה על מחוז במדינת מיין שקבעה:
באותה כתבה נמסר:
One teacher cited by the study said that the iPads "provide no educational function in the classroom. Students use them as toys," adding that word processing is "near to impossible."

One teacher even said "the iPads are a disaster."

Students weren't much more positive, according to the Sun Journal. “WE NEED LAPTOPS!!!” one student reportedly wrote three times in the study.
לפי קלארק הדברים האלה, וגם נתונים בכתבה כמו:
88.5% of teachers and 74% of grade 7-12 students wanted laptops, not iPads
מוכיחים את מה שהוא טוען כבר שנים. הוא הזכיר לקוראיו, למשל, שבשנת 2013 הוא טען:
that tablets were not the device of choice for teachers and students, poor for writing, encouraged facile creativity, were consumer not producer devices and awful for coding. They were vanity projects, too expensive, as well as teacher and student unfriendly.
על אף העובדה שאני מסכים עם רוב הקביעות האלו, אני גם יודע שלא קשה למצוא סיפורים שמראים את ההפך – שהטאבלטים דווקא מעודדים את הלמידה. ומעבר לסיפורים בוודאי אפשר למצוא גם נתונים. כל צד יכול לגייס סיפורים ונתונים בשפע. אבל לא ברור שהדוגמאות בכתבה של עידו סולומון אמורות לשכנע. ספק אם נכון להיום סיור ב-virtual reality (כך בכתבה מכנים את השימוש ב-Google Cardboard) בהר געש מעניק לתלמיד יותר מידע, או תחושה חזקה יותר, מאשר סרטי הווידיאו המצויינים שכבר קיימים על הרי געש. כמו-כן, אולי השימוש בקוד QR כדי להגיע ל-URL כלשהו נחמד, אבל ספק אם הוא נחוץ, או תורם משהו שמצריך שימוש בטאבלט. אלה אינן דוגמאות שמראות שיש ערך חינוכי בתקשוב. הן פשוט מראות שמשתמשים בו. הדוגמאות ממכללת גורדון בכתבה כן מרשימות, אם כי לא ברור אם אנחנו אמורים להתרשם שקורה שם משהו חיובי, או להבין שבתי הספר עדיין אינם ערוכים ליישם את הידע הפדגוגי/טכנולוגי שהסטודנטיות שם רוכשות.

אולי המסקנה הברורה ביותר שאפשר להסיק מהכתבה היא שבמוקדם או במאוחר טכנולוגיות דיגיטאליות יחדרו לתוך הכיתה, עם או בלי פדגוגיה מתאימה. זאת כמובן איננה ידיעה מרעישה. אפשר היה לדעת את זה גם בלי כתבה בת שמונה דקות. ואולי העדות הברורה ביותר לכך שזאת המסקנה המתבקשת היא שערוץ 2 שלח את כתב הטכנולוגיה להכין את הכתבה ולא את כתב החינוך. לא שבאופן וודאי כתב חינוך היה שואל שאלות על סביבת הלמידה, או על מבנה הכיתה, או אפילו על המטרות הלימודיות שהשימוש בתקשוב אמור לקדם. אבל לפחות זה היה מצביע על סדר עדיפויות.

כותרת המשנה של הכתבה מסתיימת בשאלה:
למה הקידמה נשארת מחוץ לכיתות?
אין צורך ברמזים. באופן ברור השאלה הזאת מיידעת אותנו שהטכנולוגיה היא הקידמה, ומערכת חינוכית שאיננה צועדת לקראת הטכנולוגיה איננה מתקדמת. התקדמות פדגוגית אולי נחמדה, אבל ספק אם היא נחוצה. וכזכור עצם העובדה שהכתבה היא של כתב הטכנולוגיה מראה משהו חשוב על סדר העדיפויות. אם רוצים להתקדם, קודם כל הכלים, ואי-שם בהמשך (אולי) הלמידה.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates