יום ראשון, 25 בספטמבר 2016 

לא לשם הלמידה. וחבל.

בהתחשב בעובדה שמספר פעמים בעבר ציינתי לשבח את השימוש בכלים כמו לוגו כאמצעי לפיתוח החשיבה, עלי להודות שבהחלט לגיטימי לשאול למה אני גם משמיע כאן ביקורת (ונדמה לי אפילו די חריפה) על ההתלהבות הכללית סביב לימוד התכנות בבתי הספר. הרי דרך העבודה בסביבת הלוגו הלומד גם יוצר, וגם רוכש ידע בתכנות. ואם זה נחשב אצלי כדבר חיובי, למה אינני מתלהב מההוראה של כלים תכנותיים חדשים בבתי הספר.

נדמה לי שיש שתי תשובות אפשריות לסוגיה הזאת: או אני השתניתי ואני כבר אינני רואה ערך בתהליך הזה, או משהו השתנה בסיבות שבגללן מבקשים לקדם את התכנות. אני מודה שבתחומים רבים הדעות שלי השתנו, אבל במקרה הספציפי הזה, לא קשה לי לקבוע שמה שהשתנה לא היתה הגישה שלי, אלא הדרך שבה נושא התכנות מוצג בבתי הספר. שמחתי השבוע לקבל חיזוק לדעה הזאת ממאמרון חדש של רוג'ר שאנק.

שאנק מציין שהוא רואה ערך בלימוד התכנות, ומוסיף שבקורסים שהוא לימד לפני שנים הוא נעזר בתכנות כדי לפתח את החשיבה האלגוריתמית:
I used to say that thinking algorithmically was pretty important for thinking in general. In my undergraduate classes I often had a graduate student play “robot” and told the students in class to give the robot orders. What happened was always pretty funny because the students (who could not code) never really understood that the “robot” couldn’t interpret what they meant.
בסיום אותה פיסקה הוא מסכם:
coding just enables clear thinking and precise communication.
אבל כצפוי, משהו השתנה. שאנק מסביר שלאחרונה הוא נחשף לדברים שכתב אדוורד קובורלי (Cubberley), אחד מההוגים החינוכיים האמריקאיים הבולטים של תחילת המאה ה-20. היום קובורלי די נשכח, אבל בזמנו הוא נחשב לדמות חשובה בחינוך האמריקאי. עבור קובורלי הכשרת הדור הצעיר לעולם העבודה היתה ייעוד החינוך. שאנק מצטט מתוך ספרו של קובורלי משנת 1922, Public School Administration (עמ' 338):
Our schools are, in a sense, factories, in which the raw products (children) are to be shaped and fashioned into products to meet the various demands of life. The specifications for manufacturing come from the demands of twentieth-century civilization, and it is the business of the school to build its pupils according to the specifications laid down.
אני מניח שעבור מי שהיום קורא אותו, הקטע הזה די מחריד. הרי, גם אם זה נכון, היום זה איננו מקובל לראות בילדים שלנו את חומר הגלם שעליו מערכת החינוך פועלת, וגם לא ה-"מוצרים" של תהליך "חינוכי" כלשהו. סביר מאד להניח שגם קובורלי אהב את ילדיו (אם כי לא הצלחתי למצוא עדות לכך שהיו לו ילדים) אבל בתקופתו בחינוך היה מקובל יותר להשתמש בביטויים כמו בתי חרושת וחומרי גלם שעבורנו היום הם בעייתיים. הקטע המצוטט מופיע במספר מקורות. אני קראתי אותו לראשונה בספרו של קאלהן משנת 1961, Education and the Cult of Efficiency (אפשר למצוא אותו כאן), ולפני שלוש שנים הזכרתי את הספר כאן. אני עדיין ממליץ עליו בחום עבור מי שמבקש להבין, לפחות באופן חלקי, מהיכן התפיסה התועלתנית בחינוך, תפיסה שעדיין נפוצה, צומחת.

שאנק שואל אם יש באמת הבדל בין דבריו של קובורלי לבין הדרך שבה היום מקדמים את הוראת התכנות:
“Everyone should learn to code” is the new way of saying we need to create compliant factory workers and that the real purpose of school is to make sure that we are training people for the “factory jobs” of the future.
שאנק איננו מתכחש לכך שההכנה לקראת עבודה מפרנסת מהווה היבט חשוב של תהליך חינוכי. הוא כותב שבין התפקידים של המערכת נמצאת גם הכשרת האדם להתפרנס. אבל הוא מדגיש שזה איננו יכול להיות הדגש הבלעדי כמו שיותר ויותר קורה היום. זאת ועוד: הוא מזכיר לנו שעל אף העובדה שנוהגים להציג את המתכנת כבעל מקצוע יצירתי, על פי רוב מדובר במלאכה הרבה פחות זוהר, והרבה יותר משעמם. הוא כותב:
one has to see what the programmers at these institutions are actually doing. They are monitoring, responding to bug reports, and trying to update legacy code that supports the internal workings of their institutions. In other words, it is rather dull work.
כאשר סימור פפרט, בספרו Mindstorms, כתב על היכולת של תלמידים לתכנת, ועל החשיבות של להעניק לתלמידים את ההזדמנות לעשות זאת, הוא לא חשב על כיצד היכולת הזאת תאפשר להם למצוא פרנסה טובה. במקום זה פפרט כתב ש:
computers can be carriers of powerful ideas and of the seeds of cultural change ... they can help people form new relationships with knowledge that cut across the traditional lines separating humanities from sciences and knowledge of the self from both of these. (עמ' 4)
באופן ברור שאנק מזדהה עם התפיסה של פפרט, תפיסה ששונה לחלוטין מזאת של קובורלי. אבל כזכור, אפילו מאה שנים מאוחר יותר, התפיסה של קובורלי ממשיכה לשלוט במרבית מערכות החינוך. שאנק מסכם את המאמרון שלו עם תחזית די מדכאת:
school will continue to be an awful experience designed by people who really do not care if children are miserable and poorly served.
מעניין שהוא כותב שהתלמידים זוכים לשירות קלוקל. הרי הכוונה שלו היא דווקא יותר לכך שהתלמידים נאלצים לשרת את המערכת, וזה עוד יותר בעייתי ומדאיג. כפי שפפרט הראה, לימוד התכנות יכול להיות תהליך מרחיב אופקים ומעורר עניין וסקרנות. למרבה הצער, שאנק צודק שנכון להיום עידוד התכנות ממשיך לינוק מתפיסה חינוכית שהיתה צריכה לפוג מזמן.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 18 בספטמבר 2016 

האם גם בחינוך קהלת צדק?

לפני עשר שנים קרל פיש, מורה בבית ספר תיכון במדינת קולורדו, פרסם לראשונה מצגת PowerPoint שעם הזמן הפכה להיות להיט גדול במסגרות חינוכיות, ובקהילת התקשוב החינוכי בפרט. במאמרון הבלוג המקורי בו הוא כתב על המצגת פיש הסביר שהוא התבקש על ידי הנהלת בית הספר שלו להכין דברי פתיחה למפגש הפתיחה של שנת הלימודים, והוא החליט לאתגר את מורי בית הספר עם כמה תחזיות עתידיות – תחזיות שהיו עשויות להשפיע על מה ואיך מלמדים:
I put together a PowerPoint presentation with some (hopefully) thought-provoking ideas. I was hoping by telling some of these "stories" to our faculty, I could get them thinking about - and discussing with each other - the world our students are entering. To get them to really think about what our students are going to need to be successful in the 21st century, and then how that might impact what they do in their classrooms.
כפי שנהוג להגיד ... והיתר היסטוריה. בזכות כלי ה-Web 2.0 שבאותה תקופה נעשו מאד נפוצים המצגת זכתה לצפיות רבות מעבר לבית הספר של פיש. היא עברה מספר מהדורות וגלגולים, והופקה גם כסרטון ב-YouTube שקיבל כמה מיליוני צפיות. המספר הזה אולי מתגמד מול מספר הצפיות של סרטוני ההרצאות של קן רובינסון, אבל לתקופתה היא היתה הצלחה מסחררת.

במאמרון מלפני שבוע בבלוג שלו פיש ציין עשר שנים לפרסום הראשון של המצגת. (למצגת/סרטון שני שמות: Did You Know? ו-Shift Happens – הקישור כאן הוא למה שנדמה לי שהיא הגירסה ה-"רשמית" האחרונה כפי שהיא מופיעה ב-YouTube.) מפני שהמצגת עסקה בשינויים שמתרחשים בעולם, במאמרון החדש שלו פיש ראה לנכון לבחון מה באמת השתנה מאז. הוא מונה 50 נקודות שונות – חלקן קשורות לחינוך ולבתי הספר, חלקן קשורות למצב הפוליטי/חברתי בארה"ב ובעולם, וחלקן קשורות לחייו ולמשפחתו. מעניין לבחון כמה מהנקודות האלו, אם כי אולי הדבר המעניין ביותר הוא המסקנה שאליה פיש מגיע עוד לפני שהוא מונה את הנקודות. בתשובה לשאלה שהוא מציב לעצמו בנוגע למה השתנה מאז פרסום המצגת פיש כותב:
In a word: everything. And nothing.
הקביעה הזאת די משכנעת. פיש צודק שבתחומים רבים העולם של היום שונה מאד מהעולם שהכרנו לפני עשור, ואילו בתחומים אחרים עולם כמנהגו נוהג. בתחומים הקשורים לטכנולוגיה הרבה אכן השתנה – פיש מציין, כצפוי, את הסמרטפון ואת הטבלט, את המכונית ללא נהג, את הפריצה בתחום הבינה המלאכותית, ואת החדירה של הדיגיטאליות לכל תחומי החיים שלנו. אבל לצד השינויים האלה הוא גם מדגיש שאותן בעיות פוליטיות וחברתיות (ואקולוגיות) שפקדו אותנו לפני עשור ממשיכות לפקוד אותנו, ואפילו ביתר חריפות. כמו-כן, כאשר הוא מתייחס לחינוך ברור שבעיניו המאכזב גובר על המעודד. הוא כותב:
In 2006 U.S. public schools are “failing.” This was also true in 1996, 1986, 1976, 1966, 1956, 1946, 1936, 1926, 1916, and 1906. In 2016 U.S. public schools are still “failing.”
וגם:
In 2006 I was asking about core values at my school. In 2016 I’m still asking about it.
אני מודה שלטעמי המצגת Did You Know? היתה מאד לא משכנעת. בשנת 2008 כתבתי כאן שעל אף העובדה שהנתונים שפיש הציג היוו סיבה לבחון עד כמה החינוך מכשיר תלמידים לעתיד:
יש הרבה קביעות ב-Shift Happens שטעונות בדיקה. אינני ממליץ לקבל את הכל כעובדה.
שנתיים אחרי-כן שיבחתי את דבריו של טרי פרידמן שתהה למה מתלהבים כל כך מהמצגת. ציטטתי את פרידמן:
It's shown in schools all over the place, where headteachers and principals, who one would have thought could exercise enough critical judgement to recognise an emperor with no clothes, say how fantastic it is.
ושלוש שנים אחרי זה התייחסתי בחיוב למאמרון בלוג של טרי הייק שלגלג על הנסיונות של מורים להציג את כיתותיהם כמתאימים למאה ה-21. כאחת הדרכים להראות שנערכים למאה ה-21 הייק "המליץ":
לשדר סרטוני ה-TED של קן רובינסון ושל Shift Happens לעתים קרובות כדי להראות שאתה מבין את השינויים שמתרחשים בעולם
במילים אחרות, קשה להאשים אותי באהדה יתרה כלפי המצגת של פיש. אבל אין זה אומר שאינני מעריך אותו כאחד הבלוגרים החינוכיים המעניינים, בלוגר שכדאי לקרוא. דווקא במהלך עשר השנים האחרונות פיש העלה בבלוג שלו נקודות חשובות מאד בנוגע לתקשוב בחינוך. כמו לא מעט אחרים, אפשר לראות כיצד הטכנולוגיה, שתחילה היתה במרכז הכתיבה שלו, זזה הצידה ושאלות חינוכיות הפכו למוקד. אפשר לראות את זה גם במאמרון החדש של פיש כאשר הוא קובע שהמון השתנה אבל בחינוך יותר מדי נשאר כפי שהיה. הקביעה הזאת מעידה על פיקחון העיניים שהתרחש אצל רבים בקהילת התקשוב החינוכי (ואפילו אם ביקרתי את המצגת כבר עם הופעתה, אינני מוציא את עצמי מהכלל הזה).

הנקודה האחרונה של פיש ברשימה שהוא עכשיו פרסם היא אולי החשובה ביותר. הוא מציין שלפני עשור הוא הביע את החשש שבתי הספר מכינים את תלמידיהם לעבר ולא לעתיד, והוסיף שגם היום יש לו, עדיין, אותו החשש. כזכור, בפתיחת המאמרון פיש ציין שמאז פרסום המצגת שלו הכל, וגם לא כלום, השתנה. הוא איננו מפרש, או מסביר למה בתחומים אחרים כל כך הרבה השתנה, ואילו בחינוך כל כך הרבה נשאר כפי שהיה. חשוב להוסיף שלפני עשור, כאשר פיש פרסם את המצגת שלו, רבים מהמחדשים (שלא לדבר על המשבשים) בחינוך טענו שבמשך כ-200 שנים דבר לא השתנה בחינוך ואילו היום, בזכות התקשוב, צפויה, סוף סוף, תקופה של שינוי מהיר. קשה לא לשאול למה התחזיות האלו כנראה מתבדות.

אינני מתיימר לדעת את התשובה, אבל בכל זאת אפשר להצביע על כמה כיוונים. תחילה, חשוב להבין שאין זה נכון שבמשך 200 שנים שום דבר לא השתנה בחינוך. אבל לא פחות חשוב להבין שהחינוך מטבעו איננו תחום של שינוי מואץ. דווקא מפני שהמערכת החינוכית של חברה כלשהי מושפעת מגורמים שונים ובעלי אינטרסים מגוונים, אין לצפות לשינוי מהיר או גורף. כל קבוצה נלחמת על האינטרסים שלה, וכמעט תמיד התוצאה היא פשרה שאיננה מספקת את אלה שמבקשים שינוי מהיר. וכמובן שרבים מאיתנו, כמו פיש, נוכחנו לדעת ששינויים טכנולוגיים אולי משפיעים על כיצד החינוך נראה, אבל ספק אם היא יכולה להשפיע באופן משמעותי על מהות החינוך. היום פיש צודק שכל כך הרבה, אבל גם כל כך מעט, השתנה. ואין סיבה שהעובדה הזאת תפתיע אותנו.

תוויות: ,

יום ראשון, 28 באוגוסט 2016 

עוד פעם אחת ו-(אולי) די

אם יש מישהו שבמשך הקיץ הזה קרא את הבלוג הזה, אני רוצה להתנצל בפניו על מטר התלונות ששטף אותו במהלך החודש הזה. אפילו אם לאחרונה זה לא בא לביטוי, חשוב לי להדגיש שאני כן רואה חיוב רב בתקשוב בתהליכי הוראה ולמידה, ואני אפילו אינני מתנגד לציין זאת כאן. אך מה לעשות – לא מעט כתבות שהתפרסמו לאחרונה ממש הזמינו התייחסות ביקורתית, וכיצד אפשר לא להגיש את מה שמזמינים. וכך קרה שבמידה לא קטנה הקיץ הזה הפך, עם התנצלות גדולה לשייקספיר (ריצ'רד השלישי) לקיץ המריבה שלי. ניתן אולי להתנחם בכך שכאשר שייקספיר כתב "now is the winter of our discontent" המילה "is" הצביעה לא על מצב סטטי, אלא על תהליך. זה בא לביטוי באופן ברור בתרגום של מאיר ויזלטיר:
עכשיו את חורף המריבה שלנו – השמש לבית יורק הפך לקיץ
ואולי זה מצביע על כך שעל אף קיץ המריבה, בשנת הלימודים תהיה פריחה של שימוש חיובי ומועיל בתקשוב. אבל כזכור, עדיין קיץ, ושוב נתקלתי במשהו שיש צורך להבליט ולבקר.

התלונה הפעם איננה קשורה ישירות לתקשוב בחינוך, אבל היא פועל יוצא של הדרך שבה אחד הנציגים הבולטים של התקשוב החינוכי מציג את עצמו בציבור. מספר פעמים בעבר הבעתי ביקורת על כיצד ה-MOOC הפך מאמצעי לימודי מעניין ואולי אפילו רצוי, לפתרון גורף לבעיות ההשכלה הגבוהה, ובהמשך לכלי שבאמצעותו ניתן לנגח את ההשכלה הגבוהה בכללותה. דבריו מלפני שבוע של רון ג'ונסון, סנטור אמריקאי (מדינת ויסקונסין) הם עדות צורמת לכך.

ג'ונסון, שבנובמבר עומד שוב לבחירה, מוכר כאחד שאיננו ניחן באהבה יתרה למה שהוא מכנה "קרטל ההשכלה הגבוהה". על פניו הוא מבקש להוזיל לימודים גבוהים שלכל הדעות יקרים מדי. אבל ביסוד תפיסתו נמצאת איבה גדולה כלפי האוניברסיטה הליברלית שעוסקת בפיתוח היכולת הביקורתית של הסטודנט. מול המודל של למידה לקראת תואר, למידה שאמורה לפתח אצל הלומד ראייה רחבה אודות העולם, ג'ונסון מציע "לימודים" שמעניקים תעודות עבור רכישת מיומנויות פרטניות שעשויות להכשיר את הלומד למלא תפקידים ספציפיים בשוק העבודה. באופן כללי התפיסה הזאת מכונה competency based learning. לפני כשבוע ג'ונסון תיאר את המגמה הזאת, וגם את המטרה אשר בבסיסה:
The way to really bust up the higher education cartel is move to a certification process versus a diploma process because a diploma process maintains that cartel within these institutions of higher education.
דברים אלה של ג'ונסון, בעייתיים בפני עצמם, אינם מצדיקים התייחסות בבלוג הזה. אבל המשך דבריו מראה כיצד התפיסה שלו מושפעת מהדרך שבה גורמים תקשוביים לא מעטים מציגים את עצמם לציבור הרחב:
We’ve got the internet -- you have so much information available. Why do you have to keep paying different lecturers to teach the same course? You get one solid lecturer and put it up online and have everybody available to that knowledge for a whole lot cheaper? But that doesn’t play very well to tenured professors in the higher education cartel. So again, we need disruptive technology for our higher education system.
לפי ג'ונסון מלאכת ההוראה היא העברת מידע ממקור מוסמך לסטודנט, ובתהליך ההעברה הזאת ניתן, יותר מאשר פחות, להחליף מרצה עם כל מרצה אחר. אין טעם לבזבז כסף על מרצים שבסך הכל שומרים על המעמד שלהם. בראיון ג'ונסון הביא דוגמה: כאשר מלמדים את מלחמת האזרחים הוא שאל אם עדיף להשתמש בעשרות אלפי מורים להיסטוריה שפחות או יותר מכירים את הנושא, או:
would you be better off popping in 14 hours of Ken Burns’s Civil War tape and then have those teachers proctor based on that excellent video production already done?
ובהמשך הוא הסביר שכך צריכים לעשות בכל מיני נושאים אחרים.

הגישה הזאת מוכרת מאד במערכות החינוך האמריקאיות. לפי הגישה הזאת במקרה הטוב ה-"חינוך" הוא תהליך של העברת מידע ממקור של סמכות למי שזקוק לו, ועל פי רוב הוא מצטמצם להכשרה מקצועית, ורכישת הכישורים הדרושים על מנת למלא תפקיד בשוק העבודה. כהמשך לאותה תפיסה המורה נתפס כצינור שמעביר את הידע ו/או הכישורים הדרושים לאותו שוק עבודה. ומפני שמדובר במלאכה טכנית בלבד, לגיטימי, ואפילו הגיוני, למצוא דרכים לייעל ולהוזיל אותה. ולכן, מי צריך מורים כאשר יש סדרות טלוויזיה שכבר הופקו. תנו ללומדים לצפות בתכניות האלו כאשר עוזרי הוראה, מקצועיים למחצה אם בכלל, יפקחו על התהליך. קן בורנז עצמו, אחד ממפיקי התכניות הדוקומנטריות המוערכים ביותר בארה"ב, הגיב להצעה של ג'ונסון בציוץ ב-Twitter:
I'm here to support teachers, not replace them.
באופן די ברור הרעיון של ג'ונסון יונק מהחדירה של קורסי MOOC לתודעה הציבורית. הקורסים האלה, והגופים ששיווקו אותם, הבטיחו השכלה לכל מי שמבקש במחיר מתאים לכל לומד. מוסדות להשכלה גבוהה, שחששו שקורסי MOOC יחבלו במונופול שלהם, הצטרפו למיזמים של חברות ה-MOOC. היו שברכו על כך שנוצר מודל מבטיח שיאפשר לרבים לממש לימודים גבוהים, והיו אנשים כמו ג'ונסון שזיהו שיש כאן הזדמנות לנגח את ההשכלה הגבוהה השנואה עליהם.

אפשר להגיד שג'ונסון פרץ לתוך דלת פתוחה, אבל הוא כנראה גם איחר קצת עם ההצעה שלו. בכתבה קצרה חדשה ב- Chronicle of Higher Education פיל היל סוקר את השינויים שחלו בניהול של Coursera ושל Udacity, כאשר לאחרונה האנשים שהיו המזוהים ביותר עם המיזמים האלה פנו לתחומים שונים מהחינוך. היל כותב:
I would argue that there never was a viable vision for MOOCs in higher education in the first place. The big three MOOC providers’ trial-and-error efforts to find a viable business model are what led to their shifts in strategy and ultimately the departure of their founders for fields outside of education.
היל ממשיך ומסביר שגם אם ה-MOOC לא חולל את השינוי המיוחל בהשכלה הגבוהה הוא העלה את קרנה של הלימוד המקוון, כך שהיום מוסדות להשכלה גבוהה מתאמצים מאד לבנות קורסים מקוונים איכותיים. זה ללא ספק תהליך מבורך, אבל קיים מרחק רב מאד בין קורסים מקוונים איכותיים במוסדות להשכלה גבוהה לבין המהפכה ש-Coursera ו-Udacity הבטיחו. די להזכיר שבשנת 2012 סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, הצהיר שבעקבות הצלחת מודל ה-MOOC תוך 50 שנים יהיו רק עשרה מוסדות של השכלה גבוהה בעולם (הנה מה שהופיע ב-Wired):
He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.
היו שהוקסמו מהתחזית הזאת, והיו שראו בו חלום בלהות. מה שבטוח, והיום זה ברור לחלוטין, הוא שמדובר בהגזמה פרועה שלא תתממש. אבל ההגזמה הזאת, כזכור, לא מנע מרבים להצטרף לחגיגה, חלקם מתוך חשש שגם אם יש אפילו מידה קטנה של אמת בדבריו של תרון לא כדאי לפספס את הרכבת, ואולי גם תוך תקווה מסויימת שגם הם ירוויחו. ואין להתכחש לכך שההשכלה הגבוהה ניצבת בפני אתגרים וקשיים רבים. היא יקרה מדי כך שבצורתה הנוכחית היא איננה זמינה לרוב הגדול של מבקשי ההשכלה.

היל יודע היטב שהיו קורסים מקוונים בהשכלה הגבוהה שנים רבות לפני ה-MOOC, אבל הוא זוקף את הלגיטימיות שהקורסים האלה זוכים לה, והעניין שהם עוררו לאחרונה, לתנופה שחברות ה-MOOC יצרו. יתכן שהוא צודק. עצם העובדה שהקורסים האלה עלו לכותרות זירזו מוסדות רבים לבחון את היכולות שלהם ולהציע קורסים מקוונים לסטודנטים רבים. אבל אם ה-MOOC יכול להתהדר בהישג הזה, מן הראוי שהוא גם יקבל על עצמו אחריות עבור סטיות מוזרות מתפיסה חינוכית בריאה והגיונית כמו זאת של הסנטור ג'ונסון. ברור שהלמידה ו/או טובת הסטודנט (או המרצה) אינן עומדות בשורש ההצעה שלו. ברור גם שהתכנית שלו שואבת השראה מהיומרה ומהיוהרה של מקדמי ה-MOOC. ובכך בהחלט אין מה להתגאות.

תוויות: ,

יום שני, 22 באוגוסט 2016 

ואם עולם העסקים סוף סוף מדבר על חינוך ...

ג'ונתן רושל הוא מנהל מוצר ב-Google. הוא הגיע לגוגל לפני יותר מעשור כאשר הוא מכר לה את הגליון האלקטרוני המקוון שהוא פיתח. הגליון, היום Google Sheets, היה אחד המרכיבים הראשונים של מה שהפך למסמכי גוגל. רושל המשך לעבוד בפיתוח מכלול הכלים של Google Drive, ובהמשך של Google Classroom, וכזכור היום הוא מנהל מוצר. מספר הרצאות של רושל מופיעות ב-YouTube (כאן וכאן, למשל), ומצפייה בהרצאות האלה אני יכול להגיד שהוא מוצא חן בעיני. ההרצאות שאני ראיתי עוסקות בחדשנות, ועל התכונות הדרושות על מנת לפתח ולקדם אותה. לפני שבוע נתקלתי שוב ברושל כאשר כתבה באתר Business Insider הביאה מדבריו תחת הכותרת:
דבריו של רושל בהרצאות ששמעתי אמנם מצאו חן בעיני, אבל ההתייחסות שלו לחינוך בהן היתה די מצומצמת, וגם שטחית. וזה איננו צריך להפתיע. באתר האישי שלו רושל מציין שמזה שנה וחצי הוא חבר במוצעת החינוך של העיר שלו, וממה שהצלחתי לגלות, הנסיון החינוכי שלו מסתכם בחברות הזאת, ובעובדה שהוא אב לשלושה ילדים. אין לי מושג מה גרם ל-Business Insider להכריז עליו כמומחה החינוכי הבכיר בגוגל.

אבל אם רושל כבר זכה לתואר הזה, יש טעם לבחון את מה שהוא רואה כעתיד החינוך. הכתבה מוסרת לנו שבעיניו העבודה השיתופית תהיה מרכיב חשוב בחינוך:
"We should never underestimate the importance of social interaction and co-working," he tells Business Insider. "So as much as schools want to get the value of calculus or coding into kids' heads, let's not forget to teach how to interact with each other."
אני כמובן מסכים, אם כי ספק אם יש צורך להיות "מומחה חינוכי" כדי להבין שיש חשיבות גדולה בשיתוף פעולה, ושיש צורך לפתח את יכולת השיתוף בבתי הספר. אבל גם אם אני מסכים, ההמשך של הכתבה נראית לי קצת מוזר. מספרים לנו שלפי רושל, על מנת שתלמידים יוכלו לשתף פעולה בדרך הטובה ביותר בית הספר צריך לקבץ אותם בקבוצות המתאימות ביותר. מה שמוזר כאן איננו הרעיון ליצור קבוצות עבודה, אלא הדרך שבה הקבוצות האלה אמורות להיווצר. הכתבה מסבירה:
That's where Rochelle sees machine learning entering the picture. Educators will be able to give students online tests that are smart enough to group kids by interest and skill level, rather than the current system of grouping them by age.

That kind of intuitive machine learning could also help put kids on the right career path.
שוב, אינני משוכנע שרושל עצמו טוען שהוא מומחה בחינוך, אבל דווקא מפני ש-Business Insider הכתיר אותו כבכיר מומחי החינוך של גוגל יש הצדקה לבחון לעומק את דבריו. וכאן די מוזר להיווכח שאדם שממלא תפקיד מרכזי בפיתוח של אוסף כלים שיתופיים מציין לטובה מערכת של מבחנים "חכמים" כאמצעי לבניית קבוצות עבודה מוצלחות. ולא רק שהמבחנים האלה יקבצו את התלמידים בקבוצות – הם גם יוכלו לכוון את התלמידים למסלולי קריירה מתאימים.

בעצם, מה שרושל מציע כאן הוא לגייס נתונים ואלגוריתמים כדי לשפר ולייעל את הפעילות ה-"לימודית" שתלמידים מבצעים בשעת שיעור. רבים בוודאי יסכימו שקבוצות המוגדרות לפי גיל בלבד אינן בהכרח מקדמות למידה, אבל למה לנו לחשוב שמבחנים ואלגוריתמים מסוגלים ליצור קבוצות לימוד מוצלחות יותר מאשר המורים בכיתה, או מאשר התלמידים עצמם? זאת ועוד: לפי רושל, מטרה משמעותית אחת של החינוך היא "הכשרת" תלמידים לתפקד באופן מוצלח במבחר קבוצות ובסביבות שונות. אבל אם מנתבים אותם לקבוצות עבודה/למידה לפי מה שאלגוריתם זה או אחר קובע כמתאים להם, הם בוודאי לא יפתחו את הגמישות שבאה עם הצורך להסתדר במצבים שאינם אידיאליים, גמישות שרבים טוענים שהיא רצויה מאד בשוק העבודה של היום ושל מחר.

למען האמת, הרושם הכללי שמתקבל מהכתבה הזאת הוא ש-Business Insider משתוקק מאד להגיד לנו שלגוגל ולגופים טכנולוגיים אחרים חזון, וגם השפעה מכרעת, על עתיד החינוך, אפילו אם בכלל לא ברור לו מהם החזון או ההשפעה האלה. הכתבה מוסרת לנו שרושל טוען שבעתיד יהיו כלים טובים (במקור "legitimate tools", אם כי לא ברור לי מה הכוונה במילה "לגיטימי") שיעזרו לכוון תלמידים בלימודים שלהם. במה מדובר?:
Those who don't like math but show a strong capacity for reading and language may be told they don't need to take calculus, for example, while another student whose scores favor math can focus on that.
מוזר שיש כאן התייחסות להעדפות של התלמידים, כאילו היום אין לנו כלים שמאפשרים בירור כזה. כלי מאד פשוט, למשל, הוא לשאול את התלמיד מה מעניין אותו. אבל זה כנראה איננו מספיק טוב, ובוודאי לא מספיק טכנולוגי. למה לסמוך על בני אדם כאשר אפשר להתבסס על מה שהמחשב מכתיב? בהמשך אנחנו קוראים:
Sophisticated data like this will create the perfect conditions for the kind of collaboration that is essential to effective learning, Rochelle says.
ומתבקשת השאלה: האם אנחנו באמת זקוקים לנתונים מתוחכמים על מנת ליצור את התנאים האופטימליים ללמידה שיתופית?

אינני יודע למה Business Insider בחר להכתיר את רושל כמומחה חינוכי (שוב, למיטב הבנתי הוא איננו מציג את עצמו כך). דבריו של רושל בכתבה בוודאי אינם גורמים לנו לראות בו בר סמכא חינוכי, אבל נדמה לי שהבעיה איננה אצלו, אלא אצל האתר שמביא את דבריו. בכתבה די קצרה האתר מבשר על שינויים שהם פשטניים במקרה הטוב, ומפוקפקים במקרה הפחות טוב. אין זה צריך להפתיע שלאתר הבנה מינימלית בחינוך. הוא הרי עוסק בעולם העסקים. אבל גם אם זה איננו מפתיע, זה כן מדאיג. הרי כבר מספר רב של פעמים כתבתי כאן על כמויות הכסף האדירות שעולם העסקים משקיע בחינוך בתקווה שהן יניבו רווחים עוד יותר גדולים. כאשר אתר שעוסק בעסקים מפרסם תחזית שטחית ורדודה על כיצד ייראה החינוך העתידי מתחזק החשש שאולי לחינוך צפוי עתיד מאד מתוקשב, אבל גם מאד לא חינוכי.

תוויות:

יום רביעי, 17 באוגוסט 2016 

הפוך בה והפוך בה ... ואין בה.

קיץ. יש פעילות תקשובית חינוכית, אבל היא איננה אינטנסיבית במיוחד. אפילו הבהלה ה-"חינוכית" שה-Pokeman Go עורר די דעכה. סביר להניח שלקראת פתיחת שנת הלימודים רבים חושבים על מה אפשר לעשות עם התקשוב בבית הספר, אבל זה איננו אומר שיש זמן לכתוב על זה. ואולי זאת הסיבה שכעת יחסית שקט בבלוגוספירה החינוכית. אמנם יש כמה עניינים מעניינים שעליהם שקלתי לכתוב, ואולי עוד אגיע אליהם. אבל ברור שזה לא יפריע לאף אחד אם לתקופה לא קצרה מדי לא אפרסם כאן את התלונות המייגעות שלי בנוגע לכיוון שבו התקשוב החינוכי מתפתח.

ולמען האמת, חשבתי שעד סוף הקיץ אצליח לעשות זאת. אבל אני בוודאי לא אשם בכך שבימים האחרונים התפרסמה עוד כתבה שמתארת את התקשוב החינוכי כמכרה זהב אדיר ממדים שמחכה ליזמים לכרות אותו. יכול להיות שאני כבר צריך ללמוד להבליג (לא, זה איננו מהשורש של "בלוג"), אבל כתבות כאלו פועלות עלי כמו צלצול של פעמון אצל הכלבים של פבלוב, וקשה לי לעצור את עצמי.

לפני מספר ימים כותרת באתר TechCrunch הכריזה:
אכן, בתחום הפיננסי הטכנולוגיה חדרה עמוק לתוך חיינו, והכתבה מסבירה לנו מה הוביל להצלחתה העצומה:
Fintech startups identified a shift in society, one led by a hungry consumer demand for innovative and digital services.
אך מה לעשות, אפילו הצלחות אדירות לפעמים מגיעות לנקודת שובע, והכתבה מוסרת שעל אף העובדה שהתחום ממשיך להיות רווחי, יש כבר סימנים שהוא מגיע לרוויה. ולכן משקיעים מתחילים לחשוב פעמיים לפני שהם מזרימים עוד כסף לתחום. אז מה עושים?:
This presents a window of opportunity for investors trying to spot, catch and ride the wave of the next “fintech”.

Enter edtech — 2017’s big, untapped and safe investor opportunity.
מספרים לנו ששוק הטכנולוגיות בחינוך בשל לפריחה של ממש (כאילו המיליארדים שמשקיעים בו היום איננה פריחה). מביאים לנו תחזית שעד 2020 השוק העולמי של טכנולוגיות בחינוך יעבור מעל $250 מיליארד. ויש בכתבה, כמובן, הפיסקה ההכרחית שמסבירה שבמשך דורות החינוך כמעט לא השתנה:
For the past 150 years or so, most learning models — especially regarding children — have barely changed: A teacher or lecturer stands at the front of the classroom explaining ideas or introducing facts while students sit and listen with the learning materials being mostly physical textbooks or printouts.
אבל היום, כמובן, כל זה משתנה – ספרים מודפסים מפנים את מקומם לספרים דיגיטאליים, ו-"שירותים אינטראקטיביים" מאפשרים לתלמיד ללמוד בקצב שלו. והכלים הדיגיטאליים שנכנסים לחינוך חשובים, בין היתר כי:
students are born with digital DNA
יד על הלב, אין לי מושג מה זה, ואני מניח שזה נכון גם עבור כותב הכתבה. אבל זה מצלצל יפה, ואפילו אם מדובר בקביעה מופרכת, הכוונה די ברורה. וגם מפרטים עבורנו את משמעות הדבר:
When considered like a business, education institutions need to cater to the digital demand of their consumers — people who are constantly exposed to digital technologies outside of the classroom have come to expect the same digital capabilities within the four walls of a learning environment.
קשה לדעת היכן להתחיל להתייחס למשפט הזה. אפשר לתרגם את המילה "cater" כ-"לספק", אבל התרגום היבש הזה מתעלם מהקונוטציה של המילה. נדמה לי שמתאים יותר לתרגם "ליישר קו עם הרצונות של הצרכנים". וחשוב לזכור שהמשפט נפתח עם ההתניה ש-"כאשר מתייחסים לחינוך כמו לעסק" – דבר שאולי הגיוני לאנשי TechCrunch אבל בוודאי מעורר סלידה אצל אנשי חינוך.

הכתבה מכריזה על הטכנולוגיה בחינוך כ-"הימור בטוח". הרי:
Unlike the ups and downs of the financial markets, edtech remains constant, sheltered from many of the pressures of the broader geopolitical landscape. It is somewhat of a safe haven for smart money from smart investors.
במילים אחרות, להבדיל מהטכנולוגיה בתחום הפיננסי, תמיד יהיו בתי ספר שאפשר לחלוב. ולכן הכתבה מסיימת עם המסקנה:
edtech is poised to be the biggest and possibly most profitable digitalized sector yet.
ומה חסר? בכתבה של כמעט 900 מילים שמפארות את הפוטנציאל הכלכלי של התקשוב החינוכי אין בכלל התייחסות לדרכים שבהן התקשוב הזה יכול לעזור ללמידה. וזה, כמובן, בכלל איננו מפתיע.

תוויות: ,

יום חמישי, 4 באוגוסט 2016 

תחילה חשבתי שאני מסכים, אבל ...

אין לי שום דבר נגד מתמטיקה. דווקא על אף העובדה שאינני במיוחד (בלשון המעטה) בקיא בה, יש לי סיבות רבות להתייחס אליה בחיוב. ואני בוודאי מוכן להודות שיש תחומים רבים בחיים שלנו, הן הפרטיים והן הציבוריים, שבהם ידע מתמטי ממלא תפקיד חשוב. זאת ועוד: אינני רואה שום פסול בעידוד הלימוד של חמש יחידות בגרות במתמטיקה. למי שזה מתאים לו ... למה לא? אני אפילו מוכן להרחיב, ולטעון שלא פעם יש טעם בעידוד לימוד המתמטיקה גם אצל אנשים שמכריזים שהיא איננה בשבילם. יכול להיות, למשל, שכאשר הם ייצאו טיפה מאזור הנוחות שלהם הם יגלו שהתחום די קוסם להם. ועל אף העובדה שאני משוכנע שקשה מאד ללמד משהו כאשר הלומד מפגין התנגדות כלפיו, אני גם חושב שהעיסוק במתמטיקה יכול לפתח סוג חשוב של חשיבה.

אני מניח שהיום פיסקה פותחת כזאת היא מס שפתיים הכרחי עבור כל איש חינוך שמביע ספקות כלפי התכנית של משרד החינוך לעודד לימוד חמש יחידות במתמטיקה, אבל הפעם לא מדובר במס שפתיים בלבד. אמנם אני חש שהתכנית מעמידה את המתמטיקה מעל תחומים אחרים ושטעות לעשות זאת, אבל אני בהחלט אינני שולל את הרעיון שבבסיס שלה.

לפני כשבוע אמנון רדר, יו"ר קבוצת מנפאואר ישראל, פרסם כתבה ב-The Marker בו הוא טען:
כאשר קראתי את הכותרת הזאת התמלאתי תקווה: הנה, יש מישהו שיסביר שמערכת חינוכית צריכה לפתח את האדם השלם. התרשמתי שכותב הכתבה יסביר שעל מערכת החינוך לטפח יכולות רב-תחומיות, כך שבוגרי המערכת ייצאו ממנה לא רק עם הכישורים שמאפשרים להם למצוא עבודה בשוק רווי טכנולוגיה, אלא גם יהיו מסוגלים לתפקד כאזרחים פעילים ויהיו בוגרים בעלי עולם פנימי עשיר.

בחלקים מהכתבה אפשר היה להתרשם שזאת אכן הכוונה. רדר מסביר, למשל, שאין לראות את עולם ההיי-טק כתחום שנשען על יודעי מתמטיקה בלבד. הוא כותב:
בחינת מצבת כוח האדם של חברות ההיי־טק הגדולות מלמדת על גיוון ברקע החינוכי, בניסיון ובכישורים המקצועיים של העובדים.
כמובן שכאשר אני קורא מילים כמו "גיוון ברקע החינוכי" אני מיד חושב שהכוונה ללימוד הספרות והאמנות. מחקרים רבים מראים שלימוד הנגינה בכלי מוסיקלי בבית הספר משפיע לטובה על הלימוד של תחומים עיוניים כמו מתמטיקה ומדעים, והנחתי שרדר התכוון להסביר שזה עשוי להיות נכון גם בעולם ההיי-טק. והוא אכן קורץ, באופן די ברור, לכיוון הזה:
חברות הטכנולוגיה הגדולות מעסיקות אמנים, סופרים והוגי רעיונות כדי שיטפחו יצירתיות בארגון, פתיחות, גמישות וחשיבה מחוץ לקופסה. אלה לא בהכרח הכישורים שפתרון בעיות דיפרנציאליות מסייע לטפח - להיפך.
ובשלב הזה יש בוודאי טעם לשאול – מה הבעיה שלך? עם מילים טובות על אמנים וסופרים, לא ברור לך שמצאת בן ברית במערכה למען קידום השכלה הומניסטית כללית? אני מודה, תחילה באמת חשבתי כך, אבל ... יש בכל זאת בעיה – בעיה שאולי אפשר להגדיר בשם "בשביל מי הלימודים האלה?". רדר טוען שהמערכת החינוכית איננה מבינה כיצד שוק העבודה פועל היום. הוא מדגיש שמדובר בשוק דינמי שבו בוגרי המערכת החינוכית יצטרכו לשנות את המקצועות שלהם פעמים רבות במהלך הקריירה (הטענה הזאת נשמעת פעמים רבות ויתכן שהיא אפילו נכונה, אבל היא גם הפכה למוסכמה שלטעמי זקוקה להוכחה שממענת לבוא). והוא מסכם:
מערכות החינוך התיכוני והגבוה צריכות להתקרב לעולם התעסוקה ולהבין את השינוי הדרמטי שעובר עליו - ואז לחזור לכיתות ולתת לתלמידים כלים מגוונים כדי להצליח בעולם שאנחנו לא יודעים עליו הרבה.
במילים אחרות, הדאגה של רדר איננה לתלמידים עצמם, אלא לעולם התעסוקה שזקוק לתלמידים האלה. אי אפשר להתכחש לעובדה שפרנסה טובה היא מרכיב חשוב בחיים איכותיים. כדי שיהיה לנו זמן לקרוא ספרים, להרהר על משמעות החיים, ולבצע את שלל הפעולות התרבותיות האחרות שנותנות לחיים, אנחנו צריכים מקום לגור ומה לאכול, ועל פי רוב אנחנו משיגים את אלה דרך העבודות שאנחנו מבצעים. לאור העובדה הבסיסית הזאת קשה לבוא בטענה כלפי הרצון של רדר שהתלמידים של היום ימצאו עבודה טובה מחר. אפשר לטעון שמדובר בסך הכל בסדר עדיפויות ושהדבר איננו עקרוני. אבל גם אם מדובר רק בסדר עדיפויות, דבריו של רדר מזכירים ויכוח בן מאה שנים שהתנהל בין שני המחנות של מה שנהוג לכנות progressive education בארה"ב – מצד אחד ה-progressivism הניהולי, ומצד שני ה-progressivism הפדגוגי.

ג'ון דיואי הוא הדמות שמזוהה יותר מכל אחד אחר עם הגישה הפדגוגית, ואילו השמות של אלה שהובילו את הגישה הניהולית הרבה פחות מוכרים. דייוויד לאבארי (Labaree), בפרק בספר שהתפרסם בשנת 2010 סוקר את ההיסטוריה של הגישות האלו ומנסה להסביר:
המאמר של לאבארי מרתק, אם כי אתייחס כאן רק להתכתבות בין דיואי וסְנֶדֶן משנת 1915 שהוא מזכיר. סְנֶדֶן תמך בבתי ספר מקצועיים, והסביר (המכתב המלא שלו נמצא כאן):
Vocational education is irreducibly and without unnecessary mystification, education for the pursuit of an occupation
קשה להתווכח עם ההגדרה הזאת. לסְנֶדֶן היה ברור שבוגרי המערכת החינוכית יצטרכו להתפרנס, ולכן תפקידו של המערכת הוא להכשיר את תלמידיה לקראת העבודות שהם יוכלו למלא. מבלי להיות ביקורתי מדי נדמה לי שרדר, ורבים אחרים היום, יסכימו עם קביעה כזאת.

המכתב של סְנֶדֶן העניק לדיואי הזדמנות להסביר כיצד הגישה שלו שונה. הוא לא כתב שהוא התנגד להכשרה מקצועית, אבל הוא הגדיר אותה בצורה רחבה בהרבה מרכישת הכישורים כדי לבצע עבודה מסויימת. (הקטעים של דיואי נמצאים כאן):
I object to regarding as vocational education any training which does not have as its supreme regard the development of such intelligent initiative, ingenuity and executive capacity as shall make workers, as far as may be, the masters of their own industrial fate.
עבור דיואי, הנסיון להפריד בין השכלה כללית לבין הכשרה למקצוע זה או אחר מביא לכך ששניהם נעשים פחות אפקטיביים. הוא ראה לנכון לשלב בין השניים (ולא ליצור מסלולים נפרדים למנהיגים ולמונהגים). זאת ועוד: דיואי ראה בגישה של סְנֶדֶן כניעה למציאות החברתית והפוליטית הקיימת, גישה שהעמידה את צרכי המשק מעל לצרכי האדם. להבדיל מסְנֶדֶן, דיואי שאף לחינוך שיאפשר ללומדים ליטול חלק פעיל בעיצוב החברה שלתוכה הם גדלים:
I am regretfully forced to the conclusion that the difference between us is not so much narrowly educational as it is profoundly political and social. The kind of vocational education in which I am interested is not one which will "adapt" workers to the existing industrial regime; I am not sufficiently in love with the regime for that. It seems to me that the business of all who would not be educational time servers is to resist every move in this direction, and to strive for a kind of vocational education which will first alter the existing industrial system, and ultimately transform it.
לאבארי, במאמר שלו, מציין שדיואי מוכר וידוע עוד היום, ורעיונותיו נלמדים בבתי הספר לחינוך, ואילו סְנֶדֶן כמעט לגמרי נשכח. עם זאת, הוא מזכיר לנו שהמערכת החינוכית האמריקאית דווקא יישרה קו עם הגישה של סְנֶדֶן, ולא עם זה של דיואי. מאה שנים מאוחר יותר שתי הגישות האלו עדיין מתמודדות על ליבו של החינוך. במידה רבה המערכת האמריקאית עוד מעמידה את צרכי השוק מעל להתפתחות השכלית והרגשית של הפרט. למרבה הצער, הכתבה של רדר מראה שבמידה לא קטנה זה גם מה שהוא עושה, ושהגישה של סְנֶדֶן עוד שולטת גם אצלנו.

תוויות: , ,

יום שלישי, 2 באוגוסט 2016 

כיצד לכבד את זכרו? קראו את Mindstorms

היום, באיחור של יומיים, למדתי שסימור פפרט (Seymour Papert) נפטר. קשה לתאר את תחום התקשוב החינוכי מבלי להכיר בתרומה האדירה של פפרט, גם אם היום, למרבה הצער, התרומה הזאת מופיעה יותר כהערת שוליים מאשר כאחד מעמודי התווך המרכזיים של התחום. אני בטוח שעבור אנשי חינוך כמוני שהחשיפה לשפת ה-Logo לפני שנים רבות היתה בין הנגיעות הראשונות שלנו בתקשוב החינוכי פפרט היה, ועוד נשאר, אחד מענקי התחום.

אין לי ספק שבימים ובשבועות הקרובים הספדים רבים יתפרסמו, ומפני שרבים מאלה ייכתבו על ידי אנשים שהכירו את פפרט, יהיה כדאי מאד לקרוא אותם. גם על האיש, וגם על פועלו, יש המון לספר. אני לא הכרתי אותו, ולכן הטוב ביותר שאני יכול לעשות, הוא לצטט מתוך מה שאולי הספר החשוב ביותר שלו, Mindstorms. מומלץ לקנות את הספר ולהציב אותו במקום בולט במדף הספרים, עדיף מול המחשב שמולו עובדים. עם זאת, מצאתי שעותק של הספר במלואו, בפורמט PDF, זמין ברשת. היות ובעת כתיבת השורות הקצרות האלו אינני בבית ואינני יכול להוריד את העותק שלי מהמדף, שמחתי למצוא עותק בספריית המכללה.

במבוא ל-Mindstorms פפרט מתאר, באופן מאד ברור, כיצד התפיסה שלו בנוגע למקום של המחשב בחינוך שונה מהתפיסה הרווחת בבתי הספר:
In many schools today, the phrase "computer-aided instruction" means making the computer teach the child. One might say the computer is being used to program the child. In my vision, the child programs the computer and, in doing so, both acquires a sense of mastery over a piece of the most modern and powerful technology and establishes an intimate contact with some of the deepest ideas from science, from mathematics, and from the art of intellectual model building. (עמ' 5)
חשוב לזכור ש-Mindstorms התפרסם בשנת 1980. כאשר פפרט כתב "היום" הוא התייחס לתקופה שבה ידו של ה-computer aided instruction היתה על העליונה. הרבה מאד השתנה מאז, ולא רק בעוצמה של המחשבים וקלות השימוש בהם. פפרט כתב כאשר יכולותיו של המחשב בתחומי התקשורת והנגישות למידע, תחומים שעבור הרוב מאיתנו מהווים השימושיים החינוכיים המרכזיים, עדיין היו מאד מוגבלות. יתכן מאד שאחת הסיבות שההשפעה הנוכחית של פפרט על החינוך איננה גדולה כפי שצריכה להיות היא שהחינוך היום רואה במחשב אמצעי למשהו אחר (אם תקשורת, ואם מידע) ולא כלי שבאמצעותו התלמיד בונה את עולמו ועל ידי כך גם את עצמו.

אבל היום אנחנו עדים לחזרה של ה-CAI, ובמקום להגשים את חזונו של פפרט, השימוש במחשב שוב מוצא את ייעודו ככלי "to program the child". נדמה לי שמבלי שהתכוון לכך, בשני המשפטים שקדמו לקטע שצוטט למעלה פפרט חזה היטב לאן התקשוב החינוכי יתפתח. הוא כתב:
It is not true to say that the image of a child's relationship with a computer I shall develop here goes far beyond what is common in today's schools. My image does not go beyond: It goes in the opposite direction.
כבר פעמים רבות קבלתי כאן על הכיוון שבו התקשוב החינוכי פנה. לפני 35 שנים סימור פפטר הציב כיוון אחר. יש עדיין תקווה שהחינוך יבחר בכיוון שלו. ולא רק כדרך לכבד את זכרו, אלא גם כדי שנוכל לכוון את עצמנו לפי מגדל האור של פפרט שממשיך להאיר בתוך הערפל החושך החינוכיים שבהם התקשוב היום נמצא, מומלץ מאד לקרוא את Mindstorms.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates